[1] הנה בתד"ה רב הביאו ב' לשונות מהגמ' בכתובות במה נחלקו רב ושמואל, לשון א' דרב סובר כמו ר"מ דעדי חתימה כרתי, וכיון שלא ניכר מתוך החתימה מי קודם הדין שיחלוקו. אולם כשהשטר רק לראיה לא צריך שיהיה ניכר מתוך החתימה מי קודם, מודה רב דעבדינן שודא. ולפי"ז בסוגין בזה אומר של אבותי שאינו קנין אלא ראיה, אין הקושיא מרב על ר"נ למה לא אמר יחלוקו, אלא רק משמואל. הלשון השני, שנחלקו רב ושמואל אליבא דר"א דעדי מסירה כרתי, אלא שעתה אין אנו יודעים מי קדם, ומחמת הספק לרב עדיף שנעשה חלוקה ולשמואל שודא, וא"כ גם במקום שהשטר הוא לראיה בעלמא ג"כ שייכת המחלוקת מה עדיף שודא או חלוקה, ולפי"ז קושיית הגמ' על ר"נ היא בין מרב ובין משמואל. ופי' רשב"ם בד"ה שודא הוא כלשון זו, ודו"ק.

[2] זהו המקרה בסוגין. וכתב הרשב"ם בד"ה התם, דאף שידוע לנו שאחד היה קודם לשני כמה שעות בכתיבתו ומסירתו, מ"מ כיון שלא כותבים שעות אלא בירושלים, אין כוונת המוסר בשאר מקומות אלא שיזכו בסוף היום, וכיון שכאן יש ב' זוכים עבדינן שודא. אולם בתוס' ד"ה שמואל וברמב"ן [באריכות] חלקו, וס"ל שודאי שזה שנכתב לו ונמסר לו ראשון הוא הזוכה. רק שכאן מיירי שאין אנו יודעים מי היה ראשון, ולכן עושים שודא.

[3] כן הוכיחו תוס' שמזה שהסוגיא בב"מ העמידה לשמואל כאביי האומר עדיו בחותמיו זכין לו, והיינו שלא משנה מה הוא יום המסירה, דכשקיבל לידו את השטר קונה למפרע מיום חתימת העדים, שזו החתימה היא המזכה לו, לכך ע"כ דמה דאמרינן שודא הוא רק כשנמסרו ביום אחד, אבל אם מוכח מהחתימה מי קדם הוא הזוכה, וכתבו שזה גם לר' אלעזר.