[1] דכתיב (הושע ד:יא) "זנות ויין ותירוש יקח לב", וכאן אי אפשר לפרש שהכוונה לענבים כמו בפסוקים האחרים, כיון שאין אכילת ענבים משכרת.

[2] ר"ל אמר מנין ששתיה בכלל אכילה שנאמר (דברים יד:כג) "ואכלת לפני ה' וגו' מעשר דגנך תירשך" וגו', ותירוש הוא יין - והוציאו הכתוב בלשון אכילה, ש"מ ששתיה בכלל אכילה. [אכן הגמ' דחתה לימוד זה, דיתכן שנותן את היין בתוך מאכל כגון אניגרון].

[3] לשון הפסוק בדינאל (דניאל י:ג) "לחם חמדות לֹא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לֹא סכתי", וכתיב (שם:יב) "ויאמר אלי, אל-תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך" - והרי שהדברים שעשה הם נקראים עינוי.

[4] דכתיב (תהלים קט:יח) " ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו " - וכמו שסיכה נקראת עינוי כך רחיצה נקראת עינוי.

[5] הוקשה לגמ' דהרי התנא למד להיפך - סיכה מרחיצה, ואיך אנחנו אומרים שלומדים רחיצה מסיכה.

[6] הקשו התוס' (בד"ה מנין - בעמוד הבא) מדוע צריך שני לימודים על סיכה, דהתנא לומד שמנין שסיכה אסורה מקרא ד"ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו", דכמו שמים בקרבו שהם שתיה אסורים - כך סיכה אסורה. ותירצו, שצריך קרא דדניאל ללמד שלא נאסרה אלא סיכה של תענוג, דאם נלמד רק משתיה - שאסורה גם שלא של תענוג - נאסור כל סיכה, והדין אינו כן, דהרי לא נאסרה אלא סיכה של תענוג. ותירצו עוד תירוצים.

[7] ומריבוי דקרא ילפינן שמיירי גם ברחיצה, דאם היה מדובר רק בסיכה היה לו לומר "ולא סכתי".