[1] כתיב (ויקרא ז:כג) "דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו", וכיון שכתוב "כל" אחלב - יש לנו לדרוש שאפי' בכל שהוא אסור.

[2] פי', מזה שמצאנו שאם יצטרף החצי הזה לעוד חצי שיעור יהיה חייב, חזינן שגם בפחות מהשיעור יש חפצא של איסור, ולכן על כרחך שהאוכל אותו עובר איסור מה"ת.

[3] וזה כפי מ"ד ד"כוי" בריה בפני עצמה הוא, דלמ"ד שהוא ספק (לנו) אם הוא בהמה או חיה - אבל ודאי שהוא או בהמה או חיה, לא צריך קרא לרבויי, דכלפי שמיא ודאי גלי אם הוא בהמה או חיה. ולהאי מ"ד אה"נ דלא אתא קרא לרבות כוי, אלא הוא אסור מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. [וביארו התוס' (בד"ה איצטריך), שככלל זה דלא איצטריך קרא לרבויי ספיקא הוא שייך דוקא בדבר שהוא קבוע, רק שאנחנו לא יודעים להכריע בו, אבל בדברים שפעמים הם כך ופעמים כך, כגון גבי מעשר בהמה שיש לו ספק אם הוא תשיעי או עשירי, בזה כן צריך קרא לרבות - דהא אינו דבר קבוע דפעמים הוא תשיעי ופעמים הוא עשירי (ולא דומה לכוי שודאי הוא או חיה או בהמה רק שאנחנו לא יודעים), וכן לגבי צרעת שיש ספק אם קדם שער צהוב ללבן או להיפך, שדבר זה משתנה בין מקרה למקרה, בזה ודאי צריך קרא לרבויי. וכן לגבי טומטום שאינו ידוע מה הוא עד שיקרע צריך לרבותו, אכן אנדרוגינוס שכולם שוים ורק לנו לא מוכרע מה הוא, בזה באמת לא צריך קרא, דהא כלפי שמיא ידוע אם הוא זכר או נקבה, (אכן איכא מ"ד דס"ל דהוא ברייה בפני עצמה, ולשיטתו ודאי דאיצטריך קרא לרבויי)].

[4] ס"ל שדנים על הגברא, והגברא נאסר ב"אכילה" - ואין אכילה בפחות מכזית, ולכן אף שודאי שיש כאן חפצא של איסור גם בפחות מכזית, מ"מ איסור גברא ליכא אלא בכזית. ומ"מ אסור מדרבנן.