[1] מבואר במסקנא שאינו רק בדין פר ושעיר דיוה"כ אלא ה"ה בהזאות שמלוג שמן של מצורע. אכן בהו"א סברה הגמ' שמודים ר"א ור"ש בהזאות של לוג של שמן של מצורע שצריך להתחיל מתחילת הסדר שנמצא בו, אם במתנות שבהיכל או במתנות שעל הבהונות, וחזרה בה. כשגמר את המתנות שבבהונות, לכו"ע אין מתנות של ראש המטהר מעכבות, דאף שלכתחילה צריך לתת על ראשו, וכדכתיב (ויקרא יד:יח) "וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר", מ"מ אם נשפך אין צריך לחזור ולהביא.

[2] ישנם ג' סדרים של הזאות, הזאות הנעשות כנגד הכפורת, ואח"כ הנעשות כנגד הפרוכת, ואח"כ הנעשות על מזבח הזהב. והזאות אלו נעשות מדם הפר ושוב מדם השעיר כפי הסדר שבמשניות דלעיל.

[3] כגון אם נשפך אחר המתנות שבפנים יתחיל במתנות שבהיכל, ואם נשפך אחר המתנות שבהיכל כנגד הפרוכת יתחיל במתנות שבמזבח. אכן אם נשפך אחרי מתנות המזבח, השירים לדברי הכל לא מעכבי.

[4] אם הוא במתנות שבפנים דהיינו בקודש הקדשים חוזר לתחילתם, ואם הוא במתנות שבהיכל חוזר לתחילתם.

[5] כן היא הגירסא לפנינו, ובתוס' (בד"ה אשם) הקשה, דכיון שלא עלה לבעלים כלל לשם חובה - הרי כל מה שנתן ממנו כמאן דליתיה דמי לכו"ע ומה שייך כאן דרשת "אשם אחד אמר רחמנא" וכו'. ולכן פירש שהנידון כאן באשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות.

[6] דהנה מצאנו דס"ל לר' מאיר שכל עבודה שלא נגמרה צריך לחזור עליה מתחילתה, ולא נחשב כאילו עשה בה משהו (ולכן צריך לחזור על ההזאות של הפר אם נשפך באמצע הסדר), וגם כאן כיון שנשחט האשם שלא לשמה אמרינן כאילו לא הביא כלום - ויכול להביא אשם אחר.

[7] ולא יוכל להטהר לאכול בקדשים, דכיון שס"ל גבי פר ושעיר דיוה"כ שבמקום שפסק שם מתחיל, והיינו מה שנעשה לא נחשב כמאן דליתיה. וכיון שכן לא יוכל המצורע להביא אשם אחר, דאי אפשר להביא שתי אשמות דהא כתיב (ויקרא יד:כא) "וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם" - והיינו שרק כבש אחד אמרתי לך ולא שנים ולכן אין לו תקנה.

[8] דכאן הוא גזה"כ דכתיב (שם:יב) "וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם" - ודרשינן אותו שהונף עם הלוג ולא אחר, ולכך גם לר"מ אין לו תקנה.

[9] כלומר כיון שאין לו שיער ואין לו על מה להעביר, הרי שלא קיים את מצות העברת תער שהוא זקוק לה ואין לו תקנה לצאת מידי נזירותו.