[1] והחידוש של בר קפרא גבי אברים פסולים, שלא תאמר שישארו על המערכה הגדולה, אלא גם להם עושה מערכה בפני עצמן. (ע' זבחים פד.).

[2] כן הוא לפי פירש"י, אכן התוס' (בד"ה אבל) פירשו (בפירוש הראשון), שאם לא משלה בהן האור לא יתכן שיעשה להן מערכה בפני עצמן, ומה שמשמע שלפי לישנא קמא כשרים - ולא בעי משלה האור, ה"ק, אבל כשרים לא צריך לומר שעושה להן מערכה בפני עצמן היכא שמשלה בהן האור. (אבל כתבו שפירוש זה הוא דוחק).

[3] פירש"י, דמיירי בסוג פסול ש"אם עלה לא ירד", אולם הפסולים שדינם שאפי' אם עלו ירדו, לא קא מיירי.

[4] רק בזה שייך חילוק בין תחילתו לסופו, אולם בתמיד של שבת אין חילוק, וכל הקרבתו דוחה שבת.

[5] ומה שאמר רב הונא שאינו דוחה - היינו את הטומאה, שבכל תמיד בין של שבת ובין של חול דוקא זריקת דמו דוחה את הטומאה, אבל הקטרתו אינה דוחה. ועל זה הקשו התוס' מסוגיא דפסחים (דף עו:) דמוכח דהקטרת אימורים דוחה את הטומאה. ועוד הקשו שנמצא שרב חסדא מפרש את דברי רב הונא שמחלק בין תחילתו וספו בכל תמיד ותמיד, שתחילתו דוחה טומאה וסופו לא, ולא מיירי דוקא באברי תמיד שניתותרו. ואילו רבה מפרש את דברי רב הונא שתחילתו היינו הקרבת תמיד של שבת בין זריקה ובין הקטרה, ואילו סופו מיירי דוקא באברים של ע"ש שניתותרו.

[6] ולפ"ז דברי רב הונא מסכימים עם דברי בר קפרא ורבא שאמרו שתמיד של בין הערבים של ע"ש אבריו נקטרים בשבת. ומה שאמרה הגמ' "ופליגא דרב הונא" - היינו אליבא דרבה ולא אליבא דרב חסדא.

[7] אולם את הטומאה דוחה גם סופו - דהיינו הקטרת האימורים.

[8] אבל את הטומאה אינו דוחה לענין לעשות להם מערכה בפני עצמן, אלא מקטירם על המערכה הגדולה, אבל את השבת הם דוחין ועושים להם מערכה בפני עצמן - כיון שכשרים הם. ומה שאמרה הגמ' לעיל "ופליגא דרב הונא" - קאי נמי על דברי רב חסדא, דהא רב הונא אליבא דרב חסדא ס"ל שדוקא אברים כשרים עושה לה מערכה בפני עצמן אבל בטומאה לא, ואילו לבר קפרא ולרבא בין כשרים בין פסולים עושה להן מערכה בפני עצמן. וכ"ש שלפי רבה פליג רב הונא על בר קפרא ורבא, דאיהו ס"ל שגם בשבת עושה להן מערכה בפני עצמן, ואילו לרב הונא ס"ל שקרב על המערכה הגדולה.

[9] ולא כפירוש הראשון ברש"י שהוא לענין שמעלן מע"ש, אלא הכוונה שאינם דוחים שבת לעשות להם מערכה בפני עצמן, אלא משאירם על המערכה הגדולה.

[10] בזה לכו"ע חייב משום דכתיב (ויקרא ו:ה) "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה", ואפי' שכבר חתה את הגחלים האלה מעל המזבח ונתנם במחתה, מ"מ כיון שעדיין הוא בראשו של מזבח לכו"ע חייב.

[11] אכן כל זה דוקא כשנטל אותה למצוה אז יש לדון דאולי הוא פטור - כיון שנותקה הגחלת למצותה, אולם אם הוריד גחלת מעל המזבח בסתם וכיבה אותה לכו"ע חייב כמו שסתם רב נחמן בשם רבה בר אבוה.