[1] ס"ל שר"מ פליג בסיפא וה"ה ברישא דכיון שהם מכחישות זו את זו אף אחת מהן לא נאמנת.

[2] דאף שהשניה אומרת שלא מת לא חשיבא הכחשה, כיון שרבנן האמינו לראשונה שאמרה מת - דבעדות אשה האומרת שמת בעלה היא הנאמנת.

[3] דאין הצרה או הכלה נאמנת עליהם כלל אפי' לא לחומרא להחמיר עליהם מספק שלא יאכלו בתרומה, אלא אמרינן שבעליהן בחזקת חיים וממשיכות לאכול תרומה מחמתו. אכן בתוס' (בד"ה מת) מספקא ליה לר"י דאולי דוקא בתרומה דרבנן מותר אבל בתרומה דאורייתא אסור.

[4] הסיקה הגמ' שכן הוא דעת תנא דמתניתין, ומה שהזכיר במשנה קידש - הכוונה שקידש בביאה.

[5] דכיון שהיא מוחזקת שהיא פטורה מיבום בגלל הבן, וגם עכשיו אומרת שמת בעלה ואח"כ מת בנה מאמינים לה ומותרת לשוק.

[6] דכיון שהיא מוחזקת שהיא פטורה מיבום בגלל הבן, ועתה היא באה ואומרת שבנה מת ראשון ואח"כ מת בעלה והיא צריכה להתייבם - ומוציאה עצמה מחזקתה אינה נאמנת, אכן חוששים לדבריה והדין הוא דחולצת ולא מתייבמת.

[7] דכיון שהיא מוחזקת שהיא חייבת ביבום, וגם עכשיו אומרת שמת בנה ואח"כ בעלה והיא חייבת ביבום לכך מאמינים לה ומתייבמת.

[8] דכיון שהיא מוחזקת שהיא חייבת ביבום, ועתה היא באה ואומרת שמת בעלה ואח"כ בנה והיא פטורה מיבום, שהיא מוציאה עצמה מחזקתה אינה נאמנת, אכן חוששים לדבריה והדין הוא דחולצת ולא מתייבמת.

[9] ושוב אמרה שניתן לה יבם במדינת הים, הדין הוא שבין שתאמר מת בעלי ואח"כ יבמי ובין שתאמר שמת יבמה ואח"כ בעלה, בכל ענין עתה היא מותרת לשוק, דכיון שיצאה כשהיא מוחזקת להיתר לשוק ורק על פיה שאומרת שניתן לה יבם אתה רוצה לאוסרה, והרי היא מתירה את עצמה ואומרת שהוא מת.

[10] בכל ענין אינה נאמנת להתיר עצמה לשוק, בין שתאמר שמת בעלה ואח"כ יבמה ובין שתאמר שמת יבמה ואח"כ בעלה.