[1] מריהטת לשון המשנה משמע שיש חילוק בין פשתן לצמר, אכן אחר האוקימתא בגמ' מבואר שאי חילוק ודינם שוה, וכדלהלן.

[2] נאמרו ברש"י ב' פירושים לבאר ב' מונחים אלו, לפירוש ראשון ברש"י "בגוויתא" - פירושו באמצעיות שהם כנגד בית היד, ולפיכך שם אפי' בב' יכול לסרוק היטב ולכן המסרק עדיין טמא, ומה דמצריך דוקא ג' מיירי "בברייתא" שהם כנגד הבית יד של מסרק, וכל שלא נשארו בו שלש שינים אינו ראוי למלאכה וטהור. ובפירוש השני והעיקרי פירש"י, דיש ב' שורות של שינים במסרק חיצוניות ופנימיות, והחיצונית בהם עיקר המלאכה תלויה בהן, והפנימיות הן רק ללקוט הצמר שלא יפול, ולכך "בגוויתא" - דהיינו בפנימיות מספיק ב' שינים כדי לקלוט את הצמר, ואילו בחיצוניות שבהם עיקר העבודה צריך שלש.

[3] ודוקא להארס, אולם להנשא היה מעשה שרבא הפסיד סעודת נישואין למי שרצה להנשא ביום תשעים.

[4] וביאר רב אשי דשאני אבל יחיד דחמור יותר ולכן אסור, אפי' שמותר להארס (בלא סעודה) אפי' אחר ר"ח אב, דשאני התם שהוא אבילות ישנה וקילא. אכן ר"ת (בתוד"ה שאני) אסר להארס בשבוע שחל בו, ובמגילת סתרים התיר אפי' בט' באב שלא יקדמנו אחר ברחמים.