[1] ודוקא שאין לאותו אדם החשוד או לאותה אשה החשודה אויבים שהם מוציאים את הקול.

[2] ודוקא באופן שלא פסק מחמת יראה מהחשודים שמפחדים שלא ינקום בהם, דא"כ אין ראיה ממה שפסק הקול ע"י קול אחר כלום.

[3] אכן רב ורבי עצמם חולקים בזה, דלרב בכל ענין אזלינן רק בתר עדים ולא בתר קול, ואם אין עדים אין כופין בין פסק הקול ובין לא, ואילו לרבי אזלינן רק בתר הקול - וכופין בין יש עדים ובין לא, והלכתא בצד אחד כמו זה ובצד אחד כמו זה.

[4] הדין הוא שאסור לו להחזיר, דחיישינן שאם נתיר לו להחזיר יאמר אחר שגרשה ונישאת לאחר - שלא ידע שיש לנדר הפרה, או שלא ידע שהשם רע אינו שם רע, ויאמר שעל דעת כן לא גירשה ויגרום שבניה מן השני יהיו ממזרים. לפיכך אומרים לו שהמוציא משום נדר או משום שם רע אינו מחזיר - ותדע שאתה מגרש אותה בכל ענין אפי' אם יתברר שאם השם רע אינו שם רע או שהנדר יש לו הפרה דהיא תהיה מגורשת, ולא יוכל להפקיע את הגט למפרע.

[5] דבאופן זה סמכינן על עדותו של השליח ולכן לאישא את אשתו שלא נאמר שהעיד להכשיר את הגט כדי לישא את האשה, אולם כשלא סומכים על דיבורו כמו בארץ ישראל אפי' אם יאמר "בפני נכתב ובפני נחתם" מותר לישא את אשתו.

[6] אכן לעד המעיד בכל ענין לא תוכל להנשא משום לעז.

[7] אבל הוא עצמו לא נגע בו, ולא משים עצמו רשע בעדות זו.

[8] ונחלקו בגמ' מה טעמם של רבנן ור' יהודה, דרב יוסף ס"ל דאף שבעלמא אמרינן (לשיטתו) גבי "פלוני רבעני לרצוני" שהוא לא יכול להצטרף לעד אחר כדי להרוג את הבועל - משום שהוא רשע והתורה אמרה (שמות כג:א) "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס", מ"מ גבי עדות אשה הקילו חכמים לקבל עדות גם מגזלן דאורייתא - דהיינו אדם שפסול לעדות מה"ת, וה"ה נמי מרוצח. ור' יהודה ס"ל כרב מנשה שלא הקילו בעדות אשה אלא בגזלן דרבנן - דהיינו אדם שפסול לעדות רק מדרבנן, אבל באדם שפסול לעדות מה"ת לא מקבלים. ואליבא דרב מנשה ביאור מחלוקת רבנן ור' יהודה היא, דרבנן ס"ל כרבא דחולק על רב יוסף ואומר ש"אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע", ואם אמר "פלוני רבעני לרצוני" מצטרף עם אחר להרוג את הרובע "ופלגינן דיבורא" דמאמינים לו שפלוני רבעו ולא מאמינים לו שהיה לרצונו, וה"ה כאן ס"ל לרבנן שנאמן לומר שבעלה מת ולא נאמן לומר על עצמו שהוא הרגו, ור' יהודה חולק וס"ל כרב יוסף שאם בעדותו רשע הוא אינו נאמן בה כלל.

[9] כמו שנתבאר לעיל דס"ל לרב יוסף שנאמן אדם להשים את עצמו רשע בעדותו, וכתיב (שמות כג:א) "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס". ורבא חולק שאינו נאמן להשים עצמו רשע, ופלגינן דיבורא שנאמן שפלוני רבעו, ולא נאמן שהיה לרצונו.

[10] ואפי' אם היה תרי, דלא חשו חכמים שיחטא האחר ולא לו, רק המשנה מדברת בב"ד כיון שמיאון צריך להיות בפני שלשה.