[1] כשהוא בספינה אין לו טורח הדרך דאינו מתאמץ בה, ולכן החשש הוא רק משום שמא יחסרו מזונותיו ולא שמא יתקלקלו מעיו.

[2] מצינו במעשה דרב פפא שהיה אוכל על כל פרסה חדא ריפתא, ומזה מוכח שסובר את הטעם משום מעיינא ולא היה חושש לזה משום שהיה בעל בשר וכרס רחבה וכמות כזו לא נחשבת אצלו הרבה, פירוש אחר משום שהיה בעל בשר וכרס רחבה יכל לאכול הרבה ולא מזיק לו.

[3] אכן כתבו התוס' (בד"ה אמר), דגם שמואל עצמו מודה שהמצוה שהוא עושה יותר גדולה מן העבירה, ולכך ראוי לו לנדור בנזיר אם צריך לכך כגון שראה סוטה בקלקולה, וכן להתענות אם צריך להתענות לכפרה או תענית חלום.

[4] ומה נזיר שרק ציער עצמו מן היין נקרא חוטא, היושב בתענית שמצער עצמו מכל דבר לא כ"ש שנקרא חוטא.

[5] ומה נזיר שרק ציער עצמו מדבר אחד נקרא קדוש, היושב בתענית שציער עצמו מכל דבר לא כ"ש שנקרא קדוש.

[6] פירוש תיבת "גומל" היא מלשון נגמר שמפריד את נפשו ממאכל ומשתה. פירוש אחר, "גומל" מלשון תגמול שמשלים את נפשו לקונו ע"י התענית. ותוס' פירשו להיפך, שהגומל חסד לנפשו ולא מתענה - נקרא חסיד.