[1] הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, תיקנו וחייבו לעשות כן - ולכך הוא כשאר מצות דרבנן שמברכים עליהם.

[2] כלומר, אינו תקנה גמורה, אלא מנהג שכך הנהיגו הנביאים, ולכן לא שייך על זה ברכה, דאפי' אינו בכלל "לא תסור".

[3] ומה דאמרינן "י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל" שמשמע שציבור גומרים את ההלל בעוד ימים, י"ל דיחיד לאו דוקא אלא ה"ה ציבור, ונקט יחיד לומר שאפי' יחיד צריך לגמור בהני י"ח ימים. עוד תירצו התוס', שכשאין כל ישראל ביחד קורא להם יחיד. ומה שאמרו בתענית (דף כח:) "תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר", אין הכוונה שציבור חייבים מדינא - אלא ממנהג. ו"גומר" פירושו אומר, והיינו בדילוג ולא שלם.

[4] ס"ל לר"ת שמברכים על מנהג, ולשיטתו אין חילוק בין ציבור ליחיד. והראיה שמברכים על הלל בר"ח, מזה שחשב רב (בתענית כח:) שבאו לומר הלל שלם, ועל כרחך משום שברכו עליו. וכן מוכח גם מסוגיא דברכות (דף יד.) שאסור להפסיק בו לדבר הרשות, ואם לא מברכים עליו מה שייך הפסק. ומה שלא מברכים על ערבה - ואמרה הגמ' הטעם משום דהוי מנהגא, [ומזה באמת הוכיח במחזור ויטרי (הובא בתוס' בברכות יד. ד"ה ימים) שאין מברכים גם על הלל בר"ח, וכשיטת היש מדקדק], שאני ערבה דהוא רק טלטול בעלמא - ולכן אם היה מצוה היו מברכים אבל על מנהג לא, משא"כ הלל שהוא אמירה - ולא גרע מקורא בתורה שמברכים, [וראה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קצ"א ובערוך לנר על התוס' דידן].

[5] כן פירש המהר"ם את דברי התוס' (וכן פירש הר"ן). והמהרש"א פירש שיש קלח אחד שממנו יוצאים ג' בדין.