[1] שאמרו "מי הכעיסך כשכעסת" - דהיינו שלא הצלת את עצמך מהשבייה בארץ פלשתים, "ועתה מי פייסך שנתפייסת" - דהיינו לבוא מעצמך לחזור.

[2] כן פירש"י, וכן הביאו תוס' (בד"ה כיצד) מהתוספתא בשם ר' יהודה. אולם בירושלמי תני בדברי ר' יהודה, שעל אבני המלון נכתבו, דהיינו שאבני המזבח ואבני המלון הם ב' אבנים שונים.

[3] והוסיף ר' שמעון שכתבו למטה את הפסוק (דברים כ:יח) "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם", ופסוק זה נותן טעם למצוה האמורה בפסוק הקודם: "כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", והיינו שכל מה שנצטוו להחרים ולא לחיות שום נשמה משבעה עממים כדי שלא ילמדונו את דרכיהם הרעים, ומזה למדנו שאם היו חוזרים בתשובה (להזהר בז' מצות בני נח) אותם ז' עממים כשהם גרים חוץ מגבולות ישראל (רש"י. אכן ע' תוס' בד"ה לרבות) - מקבלין אותם. ואומרת הגמ', שאת הברייתא דלהלן יש להעמיד כשיטתו, שאמרה הברייתא שיפת תואר שהיא מבני כנעניים (או שאר ז' עממים) שבחו"ל מקבלים אותה, ואינם בכלל "לא תחיה כל נשמה".