[1] הנה תוס' לא גורסים במשנתנו תיבת "ונסתרה", ומעמידים את מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בלא נסתרה, ומיירי באופן שקינא לה ושמע פריצותא, וכיון שקינא לה יש רגלים לדבר ומכוער הדבר, ולכן צריך להוציא אותה בכתובה.

[2] לפירש"י משום שקינא לה ונסתרה, ואף שלא שמע שנסתרה בשני עדים, מ"מ ר' אליעזר לשיטתו ס"ל שאין צריך לעדות סתירה ב' עדים אלא אפי' עבד ואפי' שפחה, (וזה הכוונה עוף הפורח דהיינו דבר שאין בו עדות גמורה) חייב להשקותה, ואם אינו רוצה להשקותה צריך להוציאה ולתת לה כתובתה. [נמצא שלרש"י מה שאמרה המשנה בדעת ר"א "יוציא ויתן כתובה" - מדובר באוקימתא שאינו רוצה להשקותה]. אכן התוס' חולקים ומפרשים באופן שלא היה כאן עדות סתירה כלל, ואינו יכול להשקותה רק כיון שיש שמועות על פריצות וכיעור בענין זה מצוה עליו לגרשה אפי' לב"ה (ולב"ש חובה לגרשה), אכך כיון שלא נסתרה לכן גובה כתובתה.

[3] לפירש"י משום דבעינן לסתירה עדות גמורה, ולתוס' משום דלא מועיל לר' יהושע שמועת פריצות בעלמא אלא עד שישאו ויתנו בה מזורות בלבנה.

[4] ואף שאין עדות של סתירה בשני עדים, מ"מ כיון שבאופן כזה ששמענו עדות בעלמא שנסתרה וגם מדברים בה מזורות בלבנה כבר לא יכול להשקותה לכן צריך להוציאה, ומ"מ יתן כתובה כיון שאין עדות שזינתה. אכן תמהו התוס' על פירש"י דבכה"ג למה יתן כתובה אם אפי' אסור לו להשקותה - והיא גרמה שתאסר עליו, ולכן הוכיחו כשיטתם שמיירי בלא סתירה, ורק שנושאין ונותנין בה מזורות בלבנה ועכ"פ צריך להוציא אותה בגלל שמזורות בלבנה נושאין ונותנין בפריצותה יש יותר רגלים לדבר.

[5] והם: חמותה, בת חמותה, צרתה, יבמתה, בת בעלה.

[6] כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, וכיון שנאמן עד אחד לומר שנטמאה לא נאמן העד השני כנגדו לומר שלא נטמאה, ולכן לא היתה שותה.

[7] ס"ל דמה שנאמן עד אחד כשנים הוא רק אחרי שקיבלנו עדותו, אבל כאן שתוך כדי דיבורו ועדותו בא עד אחר והכחיש אותו, אין לב"ד לקבל את עדותו כשנים, והוי כעד נגד עד והדבר ספק אם נטמאה או לא ולכן היתה שותה. אכן אם באו בזה אחר זה, וכבר נתקבלה עדות העד שאמר שנטמאה - שעדותו חשובה כשנים, לא היתה שותה.

[8] וכדר' נחמיה דאמר "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד", ולכך, הגם שהאמינו לעד הראשון כשני עדים - והיינו לענין שאם יבוא עד אחד להכחישו (לעולא אפי' בבת אחת, ולר' חייא בזה אחר זה) לא יהיה נאמן, מ"מ אם יבואו שתי נשים כן יהיו נאמנות להכחישו כאילו הן שתי עדים, ומטעם דבמקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ואם יש רוב דעות כנגדו - הן נאמנות. ולכן בנידון דידן היתה שותה. וזה חידוש המשנה שאם היה עד אחד ואח"כ באו שנים - והיינו פסולי עדות, הם מבטלות עדותו בין לקולא לומר שלא נטמאה ובין לחומרא לומר שנטמאה.

[9] לפי האיכא דאמרי אין את הכלל הנ"ל בדברי ר' נחמיה שבמקום שנאמן עד אחד אזלינן בתר רוב דעות, אלא אם נאמן עד אחד הרי הוא כשני עדים ואפי' אם תבואנה מאה נשים הרי הם נחשבות רק כעד אחד, (וכיון שהעד העיד שנטמאה שוב לא היתה שותה כי הוא נאמן). וס"ל דה"ק ר' נחמיה: "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד" וכו', ולכך אם אשה אחת היא זו שהעידה - היא נאמנת במקום שמאמינים לעד אחד, אכן לגבה יש דין של רוב דעות, ואם יבואו שתי נשים להכחישה לא תהיה נאמנת כמו שלא נאמן עד אחד כשיבואו שני עדים להכחישו, ולכן אה"נ אם בתחילה היה עדות אשה שנטמאה ושוב העידו שתי נשים שלא נטמאה - הדין ששותה כיון שבטלה העדות האשה הראשונה, וכיון שיש סתירה יש ספק שמא נטמאה.