[1] ובזה לא חשיב אפי' טלטול מן הצד, כיון שאינו צריך להגביה את המוקצה, אלא רק את התאנה, והמוקצה שמצדדיהן נשמט מעצמו ונופל. וכתבו התוס' (בד"ה פגה), שדוקא באופן שהניחה ע"מ ליטלה משם, אבל אם הניחה שם לכל השבת - הוי הפגה בסיס לדבר האסור (דהיינו לתבן), ואסור.

[2] וכן פסק רב נחמן, והגם שבתחילה הורה שצנון מוטמן מותר להוציאו - דוקא אם הוא מונח באופן שהחלק הרחב שלו למעלה, מ"מ חזר בו רב נחמן מהוראה זו ופסק דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול.

[3] וביאר רב יוסף, דכיון שטעם ההיתר לטלטל מחט הגם שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, משום שצריך לו כדי להוציא בו את הקוץ, א"כ אין חילוק בין אם יש לה חור או עוקץ או לא, הרי עדיין ראויה היא להוציא בה את הקוץ.

[4] ובכל אופן ס"ל שלענין שבת מותר. וביאר אביי, שלענין טומאה בעינן כלי מעשה, וליכא - דאינה ראויה, ולענין שבת מידי דחזי בעינן - וגם מחט זו ראויה להוציא בה קוץ.

[5] דמזה שמצאנו שלעינן טומאה אינה כלי - גם לענין שבת אינה כלי. ואינה דומה לגולמי דלקמן, שאדם שומר עליהם כדי לנוקבם ולחדדם, אולם במחט שנשברה וניטל עוקצה או חורה, אדם זורק אותה לבין הגרוטאות - ובטל שם כלי מינה, ולכן אסור לטלטלה. וביארו התוס' (בד"ה מדלעינן), שכיון שאפי' אם יחדה לא מהני במחט שניטל חורה ועוקצה להשאיר עליה שם כלי ולהשאירה בטומאתה, לכך לא הוי מנא לענין שבת. אכן בדבר שמהני ליה יחוד, כגון כל הכלים שנשברו - שטהרו, מותר לטלטלם בשבת (ואפי' בלא ייחוד).

[6] סכין לחתוך את הדבילה, וכף גדולה המיועדת להוצאת זוהמת התבשיל, וסכין קטנה שעל גבי השולחן. וכתבו התוס' (בד"ה מקצוע) דלא היה מעולם בכלל האיסור כוסות וצלחות, שהם כלים שיש להם בית קיבול.

[7] חוץ משנים, והם: המסור הגדול, ויתד של מחרישה.