[1] נחלקו רש"י והתוס' (לעיל בעמוד ב') כיצד זורע לזרעים שבתחומי הערוגה, דלרש"י זורע את כל ארבעת התחומים עד סמוך לקרן. ולתוס' (בד"ה ארבע ובד"ה אמר) זורע עד ב' טפחים וחומש סמוך לקרן, באופן שיהיה באלכסון הפרש של ג' טפחים בין הזרעים שבתחום מזרח לזרעים שבתחום צפון, וכן בין תחום צפון לתחום מערב וכו'. עוד הסתפקו התוס' (בד"ה וקים), האם יכול לזרוע ט' זרעים בודדים (דהיינו ד' בד' פינות הערוגה, ועוד ד' בד' אמצעי התחומים ואחד באמצע), שבאופן זה יש בין כל זרע לזרע ג' טפחים, וא"כ לכאורה יש להתיר. או שיש לחוש שמא לא ידקדק להרחיק בדיוק ג' טפחים, ויהיו קרובים מעט פחות מג' טפחים.

[2] דבחשבון הג' טפחים, חושבים גם את הזרעים בעצמם. ור"ת חולק וס"ל שאין מחשיבים את הזרע עצמו, ולכן מצריך שיעור קצת יותר גדול.

[3] פירש"י, דמיירי בערוגה הנ"ל שיש בה ארבעה זרעים על ארבע רוחותיה, ובאמצע זרע במשך כל הערוגה מצפונה לדרומה, בזה אמר עולא דבעו במערבא האם נתבטל דין ערוגה. ותוס' (בד"ה אמר) פירשו באופן אחר, שהעמיק טפח וחפר תלם אחד סביבות כל הערוגה, והסתפקו במערבא, האם מותר לזרוע שם - כמו שמועיל בשדה לעשות כן.

[4] פי', דיש להם קנים ארוכים המשתרכים מאחד לשני, ואין די בשורה אחת להיות היכר. אכן אם היה עושה ב' שורות מכל מין ומין - שהיה נחשב כל אחד כשדה בפני עצמו, מותר. ולתוס' (בד"ה איתיביה), פירושו, דהמקשן מקשה דכמו שמצאנו שקשואין ופול המצרי מבטלין שורה של דלועין שבאמצע, ה"נ עירבוב זרעוני הערוגות מבטל את התלם שהפקיע באמצע והעמיקו טפח. ועל זה הגמ' מתרצת, דדוקא בקשואין ופול המצרי שיש להם ענפים גדולים וגסים - הם מבטלים את הדלועין שזרע באמצע, אבל לא בזרעונים דקים שאינם מבטלים.