[1] מבואר במשנתנו ובפירש"י, ג' סוגי קיטעים החמורים זה מזה. א) הקיטע הראשון, הוא מי שנחתכה כף רגלו ונותן קב של עץ בראש שוקו (ויש פירושים אחרים בתוד"ה הקיטע איפה נותנה), והוא הולך על רגלו האחת ועל מקלו, (ואינו צריך לקב בשביל הילוכו). ב) הקיטע השני, הוא מי שנחתכו ב' רגליו, והוא הולך על ברכיו ועל שוקיו (כמו אדם שכורע ומשתחוה שברכיו ושוקיו על הרצפה), הוא עושה סמוכות של עור לשוקיו כדי להלך עליהם, וסמוכות אלו עיקר סמיכתו עליהם. ג) הקיטע השלישי, שגם נחתכו רגליו וגם התכווצו והתנוונו שוקיו, שלא יכול לתת להם את הסמוכות הנ"ל, ולכן הוא הולך בצורה אחרת, שעושה איזה כסא קטן וקושר אותו לאחוריו (כמו שבני אדם יושבים על כסא), ועושה גם סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוין, ודרך הליכתו היא ע"י שנשען על ספסלים קטנים שעושה לידיו, שעל ידם הוא עוקר את גופו מן הארץ ודוחף את עצמו קדימה ונח על כסאו, ושוב מחזיר את ידיו יותר קדימה ועוקר גופו וכו'.

[2] ונחלקו אביי ורבא לקמן בענין טומאת מדרס. דאביי ס"ל שרק טמא טמא מת, ורבא ס"ל שטמא גם מדרס. ורש"י פירש את המשנה כפשטותה (כאביי), שמשמע שאינו טמא אלא רק טומאת מגע ולא טומאת מדרס, דהרי לקמן מיד אומרת המשנה טמא מדרס, וכאן לא מזכירה מדרס.

[3] פי', הקב הוא פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, אולם אם יש לו בית קיבול המקבל איזה משהו בקביעות, כגון מוכין קטנים ששם אותם בתוך החקיקה של הקב כדי שלא יכאב לו ראש שוקו הנתון שם, הוא מקבל טומאה. אולם אם אין שם בית קיבול לכתיתין דוקא - אינו טמא, (אפי' אם שם חקיקה של בית קיבול - לא מהני, כיון שאינו מיועד לקבל שום דבר אחר - אלא כתיתין). ומצד ראש שוקו הנתון שם, זה לא מהני להיות בית קיבול לענין טומאה, דדין בית קיבול הוא שהכלי מטלטל את מה שבתוכו, ולא שמה שבתוכו מטלטל את הכלי.

[4] במשנתנו לא נזכר מה הדין באופן זה, אכן ע' בתוס' ביומא (דף עט. בד"ה הקיטע), שכתבו וז"ל: והאי דלא קתני גבי קב אי נכנס בו לעזרה אם לאו כדקתני גבי סמוכות. יש לומר, דמילתא דפשיטא היא שאין נכנסין בו לעזרה, כיון דלא צריך ליה כולי האי. אי נמי כיון דגבוה מן הקרקע ואינו מלוכלך, מילתא דפשיטא היא דנכנסים בו.

[5] דהם תכשיט שלו ומנעלו, דהרי הם משמשים אותו לצורך הילוכו, והם כנעל באדם בריא.

[6] האיסור להכנס לעזרה הוא דוקא במנעלים, - שאותם אדם לובש על רגליו, אולם סמוכות אלו הם ניתנים על ברכיו ועל שוקיו ולא כצורת מנעלים, לכן לא נאסר מלהכנס בהם לעזרה.

[7] הדינים שיתבארו לקמן אינם לגבי הכסא, דבכסא והספסלים מותר לו לצאת בשבת - דהרי אינו יוכל לצאת בלעדיהם, וגם מותר להכנס עמהם לעזרה, דאין שייך כאן דין מנעלים. אולם לענין מדרס, ודאי שטמא דהרי יושב עליו.

[8] ובטעם הדבר פירש"י ב' פירושים, בשם רבותיו משום שאינם צריכים לו הסמוכות האלה כל כך. ומעצמו פירש, משום שהם תלוים ולא מונחים על הארץ וזימנין דמשתלפי.

[9] דהם כמו מנעל שלו, דנותן אותם בראש שוקיו, (או אפי' בראש רגליו המכווצות אם יש לו).

[10] רש"י הביא ב' פירושים בזה פירוש א' (בשם רבותיו): שהוא עשוי מעץ. פירוש ב' (ולי נראה): שהוא עשוי מקש. ונועלים אותו מוכרי סיד לרגליהם כשמתעסקים בסיד, היות שהסיד שורף את העור. ובתוס' (בד"ה והא), פירשו שעיקר הסנדל אינו ללבישה אלא לטוח בו את הבית, והוא עשוי כקרש מרובע חלק שיש בו ידית באמצעו (והידית כמין אות ח'), ובידית זו הוא יכול להכניס את רגלו ולילך בו. ור"י פירש, שהסנדל של הסידים אינו נותנו על רגליו ממש, אלא לובש אתו על מנעליו, לשמור עליהם שלא ישרפו מהסיד.

[11] כן אמר רב יוסף דמאן דלא הודה לו לר"ע, הוא ר' יוחנן בן נורי, דפליג עם ר"ע גופיה גבי כוורת העשויה מקש, שלר' יוחנן טהורה כיון שאין דרך לעשות כוורת מקש אלא מקנים, וה"ה דאין רגילות לעשות מנעל מקש אלא מעץ. ולפירוש שמפרש שהמנעל היה עשוי מעץ, (ביארו התוס' בד"ה ורבי), שה"פ: דכמו שר' יוחנן מטהר בכוורת של קש לפי שאין רגילות לעשותה מקש, הכי נמי מטהר במעל של סיידין, לפי שאין רגילות לעשות מנעל של עץ אלא מעור.

[12] דהוא פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאת מת ושאר טומאת מגע.

[13] לרבא דלהלן, הטעם פשוט, דאף שאין הקטן יושב בעגלה זו אלא לפעמים בכל אופן מקבל טומאה. ולאביי ס"ל, דבעגלה רגילות הקטן לסמוך עליה - יותר מאשר הקיטע על הקב שלו, ולכן טמאה מדרס.

[14] דכיון שאינו עשוי לקיטע להסמך עליו (והגם שנסמך עליו, אינו אלא לפרקים), אלא עיקרו עשוי להסתיר את רגלו הקטועה.

[15] והקשו התוס' דלשיטתו למה אמרה המשנה "ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא", ולא אמרה שטמא מדרס כמו שאמר לגבי סמוכות. ותירצו, דאם היה אומר שטמא מדרס כשיש לו בית קיבול וכשאין לו טהור, הו"א שדוקא ממדרס טהור אבל טומאת מגע יש לו. וזה אינו, דהרי גם טומאת מגע אין לו.

[16] לאביי הטעם פשוט, דכיון שאין עשוי הזקן להסמך עליו אלא לפרקים, לכן לא שייך בזה טומאת מדרס. ורבא מפרש, שמקל אינו עשוי שיסמוך עליו הזקן את כל גופו, אלא עשוי בשביל ליישר את פסיעותיו הרועדות, ואפי' שנסמך עליו קצת גופו אינו טמא מדרס.