[1] בטומאת שרץ כתוב (ויקרא יא:לב) "וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר".

[2] בטומאת מת כתוב (במדבר לא:כ) "וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ".

[3] נחלקו ב' הפירושים ברש"י איך לקרוא את המשנה, לפירוש הראשון קוראים: שן תותבת - שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים, והכוונה דשן תותבת שהיא שן של זהב. ולפירוש השני תיבות "שן תותבת" שייכי על הדברים שנמנו לעיל כפלפל ובגלגל של מלח שהם מותרים. ואח"כ מזכיר: "שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים".

[4] וביארו התוס' דמיירי בחצר שאינה מעורבת, דבחצר המעורבת פשיטא שמותר דהוא כמו בית. ופסקו תוס' הלכה כר' ענני, וכיון שאין לנו היום רה"ר דאורייתא - מותר לצאת בתכשיטים לנשים, דהכל הוי כחצר שאינה מעורבת. והגם שמצאנו שהחמירו בכרמלית יותר מחצר שאינה מעורבת, היינו דוקא בזמנם שהיה רה"ר - ויש לגזור בכרמלית אטו רה"ר, אבל עתה שאין לנו רה"ר דאורייתא מותר. עוד הביאו בשם ה"ר שמשון, דדבר שרגילות להראותו אסור ודבר שאין רגילות להראותו מותר, ונשים שלנו אינן רגילות להוציא תכשיטיהן להראותן. וסוף דבר סיימו שכתבו הקדמונים דמותרות לצאת בהן - "דמוטב יהיו שוגגות ואל יהיו מזידות".

[5] אבל לחצר מותר, דהתירו חכמים חלק מתכשיטיה כדי שלא תתגנה על בעלה.