[1] ומקשה הגמ', כיצד שייך לחייב בזה חטאת, הא טבעת באצבע לכאורה היא הוצאה כלאחר יד. ובתחילה תירצה שמיירי באשה גזברית, שכן דרכה בכך. ואח"כ תירצה, שכן דרך נשים לתת את הטבעת עם החותם של בעליהם באצבען עד שמצניעות אותן בקופסא.

[2] כתבו התוס', דמה שאמר עולא וחילופיהן באיש - קאי על חיוב חטאת, דהיינו על טבעת שאין לה חותם באיש, אולם על טבעת שיש עליה חותם, בזה לא אמרינן חילופיהן באיש לענין שיהיה אסור מדרבנן, דאין לגזור באיש שמא ישלוף להראות - דאין זה דרך אנשים. כן פירשו את התוס' המהרש"א והמהר"ם. אכן ברש"י (בד"ה אמר עולא), כתב להדיא שבטבעת שיש עליה חותם אסור לאיש מדרבנן.

[3] דכיון שנושאים זאת בשביל להעביר את הריח ולא בשביל להתקשט, הוי משוי.

[4] כן פירש"י, וביאר המאירי דלדעת חכמים בכובלת ופלייטון הואיל ודרך כל אשה שריחה רע בכך, הוי כעין תכשיט הוא ופטורה. [אכן ס"ל למאירי לחלוק על רש"י בטעם שבכל אופן אסור מדרבנן, דלרש"י הוא משום דשמא תשלוף להראות, והמאירי ס"ל שודאי לא תראה דגנאי הוא לה, אלא הטעם משום שאינו תכשיט גמור].

[5] וכיון שכן אין לחוש שמא תראנו - דגנאי הוא לה.

[6] דייק רב אדא, דמזה שאמר ר' אליעזר דמה שהוא פוטר על צלוחית של פלייטון הוא דוקא כשיש ממשות בושם בכלי ולא רק ריחו, ש"מ שהמוציא אוכלים פחות מכשיעור בכלי חייב על הכלי, וכן כאן חייב על הכלי, ולא בטל לבושם שהוא פחות משיעור של כל שהוא (דיש בו רק ריח).

[7] ואין ראיה מברייתא דידן, דשאני הכא דאין בו ממשות של בושם כלל, ואין לכלי למה להתבטל, משא"כ באוכלים פחות מכשיעור, דיש ממשות שנאמר עליה שהכלי בטל לה.