[1] דרב פוסק כת"ק דלעיל, דכל נטירותא יתירתא אסור, וכיון שפרה נשמרת בלא אחיזה כלל, וסגי במה שמוליכה לפניו, לכך גם אפסר הוא נטירותא יתירתא ואסור.

[2] איתא בברייתא: "קשרה בעליה במוסרה כשרה", ומשמע א"כ שאסור שאינו משוי ולכן הפרה כשרה. אף שקשה א"כ, מדוע לגבי סתם פרה בשבת חשיב האפסר משוי. וא"כ מדוע לגבי שבת חשיב משוי. ותירץ אביי, שלגבי פרה אדומה מיירי שמוליכה מעיר לעיר. ורבא תירץ, דשאני פרה שדמיה יקרין, ורבינא תירץ, דמיירי בפרה מורדת.

[3] לגבי סוס מבואר להדיא במשנה שהסוס יוצא בשיר - ומשום שמשתמר בו, ולא הוי לדידיה נטירותא יתירתא.

[4] רב דימי מסר בשם ר' חנינא, שמולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן בשבת, והוכיחה הגמ' שמיירי באופן שהיו האפסרים כרוכים על צוארם, וכמו שאמר רב שמואל בר' יהודה. אלא שענין כרוכים תלוי במחלוקת רש"י ותוס' דלהלן, דלרש"י הכוונה שאפי' לנוי מותר, ואילו לתוס' גם בכרוכים הם משתמרים, וכדלהלן.

[5] ולפ"ז המתניתא שאמרה "יוצאין כרוכין לימשך" - דלא כרב הונא, דהברייתא ס"ל שדוקא באופן כזה שיש קצת נטירותא מותר, אבל לנוי לגמרי אסור. [וע' בריטב"א על השאלה, כיצד חולק רב הונא על הברייתא]. אכן התוס' (בד"ה במתניתא, לשיטתם שבהערה הבאה), ס"ל שרב הונא מעמיד את הברייתא כשיטתו, שגם כשכרוך בצואר מהני לשמירה, ושמואל מעמיד כשיטתו שמיירי שיש חבל תלוי באפסר.

[6] וביארו התוס', דמה שאמר רב הונא "או יוצאין כרוכין או נמשכין" - לא אתא להתיר לנוי, אלא גם בכרוכין הוא כדי לשומרה, אלא שאינה נשמרת בזה היטב, דאין כאן רצועה שתופסה בידו, אלא רק אם תברח רודפה ותופסה ברצועה זו שסביב צוארה, ולרב הונא גם זה נקרא לנטורי ואינו משוי, ושמואל ס"ל דאינו נחשב שמירה והוי משוי.

[7] ס"ל לתוס', דכל זמן שלא עשה בהם שינוי מעשה אחר היחוד לבהמה, אין הם עולים מתורת קבלת טומאה שהיתה להם קודם בהיותם מיוחדים לאדם.

[8] היות שהוא משמש את האדם, שבו הוא מושך את הבהמה, ודינו כמו מקל מתכת של בהמה, שמקבל טומאה היות שאדם רודה בו את הבהמה.

[9] מעשה השיר כך הוא, נותן טבעת קטנה תוך טבעת גדולה, והטבעת הגדולה היא בצואר הבהמה והטבעת הקטנה בה מחבר את האפסר, וסברה הגמ' בהו"א שהטבעת הקטנה נתפסת חזק בגדולה ואין המים יכולים לבוא שם, ולכן שאלה, שיש כאן חציצה. והעירו התוס' (בד"ה והא), דעל כרחך מיירי שפעמים מסירים אותם ועושים מלאכה בטבעות כל אחת בפני עצמו, דאם הם תמיד קבועים כך - חשובים כלי אחד ולא שייך בזה חציצה.

[10] סברה הגמ', דר' אמי ס"ל דוקא כרב יוסף שאמר לעיל שריתכן לכלי לקבל טומאה גם כשלא היה מיוחד לאדם בתחילה. דאי מיירי במיוחד לאדם, הרי מעת שריתכן - עשה בהם שינוי מעשה, ובשינוי מעשה הם עולים מידי טומאתם, או מידי תורת קבלת טומאה. ודחתה הגמ', שיתכן שרב אמי ס"ל כר' יהודה, שאמר ששינוי מעשה שנועד לתיקון, אינו מועיל לעלות מטומאה, ורק אם יעשה שינוי שמקלקל את הדבר - אז עולה מטומאה.

[11] פי', שהכה בפטיש על הטבעת הקטנה והגדולה, באופן שנעשו שניהם רחבים ורפוים. ולא רצה לתרץ כהברייתא - שמתחלה היו "מחוללין", והטעם ביארו התוס' (בד"ה בשריתכן), דסבר שאין דרך השיר להיות כן.

[12] ה"ר פור"ת פירש, שהחציצה כאן היא מחמת הדבקות בצואר הבהמה, והיינו שהבין שטובל את השיר בעודו בצואר הבהמה. [ובזה מדוייק לשון משנתנו שאמר "וטובלין במקומן" - דהיינו בעודם בצואר הבהמה]. וע' חזו"א (כלים יז:יא), האם יש מחלוקת לדינא בין פירש"י לתוס'.

[13] ס"ל שהכל הוא משוי, מלבד רחלים הכבונות דהיות שהוא לשמירת צמרן ורגילים בני אדם לעשות כן - הוי תכשיט, (משא"כ שאר שמירות שאינם רגילים כל כך, ולכן הוי משוי).