[1] ובלבד שלא יקשור לו מסריכן - דהיינו שלא יקשור לו רצועה מלפניו כנגד חזהו, שהיא מועילה שלא יפול האוכף לאחוריו מתי שעולה בהר. וכן בלבד שלא יפשיל לו את הרצועה תחת זנבו, שהיא מועילה שכשיורד במדרון שלא יפול המשא שעליו לפניו.

[2] והביאו התוס' (בד"ה והוא) ג' טעמים מדוע אסור אפי' בכה"ג שקשרה בשבת (באופן שאין איסור קושר - כקשר עניבה), הגם שאין את החשש שמא יפול ויבוא להביאו ד' אמות ברה"ר, והם: א) בשם רש"י (לקמן דף נד: ד"ה כדאמרן), דבקשורה מע"ש הוי מלבוש לחמור, אבל באינה קשורה מע"ש הוא משאוי. ב) באינה קשורה מע"ש נראה כמתכוון להוצאת המרדעת. ג) כשקושר בשבת נראה כאילו מתכוון להוליך את הבהמה למקום רחוק (חוץ לתחום).

[3] נטילת אוכף היא לא הכרחית דיכול האוכף ליפול ממילא ע"י שילך ויבוא בחצר. ורב פפא אמר, דנטילת האוכף היא רק משום שתצטנן, וזה אינו צער גדול לחמור כשחם לו, דהרגלו שאפי' בתקופת תמוז קר לו, ולכן הוא רק ענין של תענוג, וא"כ דינו כמו טרסקל.

[4] ע' רש"י (בעמוד ב' בד"ה לא דגמר), דביאר דהברייתא שאוסרת באוכף - קשה אליבא דרב, דלרב ודאי יש באוכף משום תענוג לפחות - ומותר. וכתב הריטב"א, דאף שהברייתא לא ס"ל כוותיה, מ"מ רב תנא הוא ופליג. וע' במהרש"א במהדורא בתרא.

[5] ס"ל לרב שגם דבר שבא רק לענוג לבהמה מותר, ומזה ילפינן גם לדין אוכף שהוא רק תענוג לבהמה שמותר.

[6] אמנם אליבא דרב, גם תענוג מותר בבהמה ולא שונה מדין טרסקל שמותר. [ובאדם מותר].

[7] אמנם לגבי אדם לא גזרו כן, ומותר להעמידו במים כדי שיצטנן היות שאדם נראה כמיקר, משא"כ בבהמה - דאין מיקר לבהמה. והקשתה הגמ', הא מצינו שלא גזרו במקום פסידא, וכגון בהמה שעומדת חוץ לתחום, קורא לה והיא באה ולא גזרינן דלמא אתי לאתויי. ומתרץ רבינא (יש דפוסים שכתוב ואמר רבינא, והוא ט"ס וצ"ל: אמר רבינא) שמיירי שהיא מחוץ לתחום של הרועה שהיא מסורה לו, אמנם היא נמצאת בתוך התחום של בעליה, ולכן אין חשש דילמא אתי לאתויי.

[8] כגון כאן להריצה בחצר כדי שתשלשל את הכרשינים שאכלה מהם הרבה, דגזר בכל רפואה משום שחיקת סממנים.

[9] פירש"י, דאז הוי משוי, שהרי עושה כדי שיאסף החלב בתוך הכיס, ונמצא שהם נושאות את החלב בכיס. והקשו התוס' (בד"ה כאן) על פירוש זה, דא"כ ודאי שגם לת"ק היה לו לאסור באופן זה, דהרי זה מלאכה הצריכה לגופה. ולכן פירש הרב פור"ת ש"לחלב" הכוונה לשמור על החלב בדדיהן שלא יזוב לארץ - והוי נטירותא, ובזה שרי ת"ק. ור"י מפרש, ששמים את הכיס בין בלחלב ובין ליבש כדי שלא יסרטו דדיהן בארץ, רק כשרוצה לייבש קושרו באופן מהודק ואין חשש שיפול הכיס, משא"כ כשהיא חולבת אינו קושר מהודק, ויש חשש שיפול ויבוא להביאו ד' אמות ברה"ר. (וכפירוש זה המחלק בין מהודק ללא, פירש"י לעיל במשנה סוף דף נב:).