[1] אבל שהורד מעל האש, דלהניחו בחמין שעל האש ודאי אסור - דמיחזי כמבשל בשבת, ורק היכא שנטלו מעל כירה גו"ק ונתקיימו בו כל תנאי החזרה המבוארים לעיל (דף לח:), אז מותר להחזיר על האש. וע' שו"ע (סימן שי"ח סעיף ד'), דדוקא תבשיל יבש מותר - דאין בו בישול אחר בישול, אבל בתבשיל לח, אפי' שנתבשל כל צרכו קודם שבת אסור, משום דיש בלח בישול אחר בישול.

[2] פירש"י: כל מליח. ומשמע שדבר שאינו מליח אין את ההיתר הזה, וביאר הב"י (סימן שי"ח), דלשון "בא בחמין" משמע שרק נשרה בחמין קודם שבת אבל לא נתבשל ממש, ולכך רק אם הוא מליח יש להתיר, דהמליח ג"כ מתקנו ונחשב כבר מבושל.

[3] התוס' ס"ל שדוקא דבר שנתבשל לגמרי כל צרכו קודם שבת, אבל אם רק נשרה בחמין קודם שבת לא מהני, ונראה שחולקים על רש"י שהתיר בדבר מליח אם רק נשרה קודם שבת.

[4] בפשטות הכוונה שמדיח במים שמערה עליו מכלי ראשון. וכתבו התוס', דזה נכון לסברת הרשב"א דעירוי ככלי שני, ולכן יכול לערות גם על דבר שלא בא בחמין, דכלי שני אינו מבשל, וכ"ש שיכול לתת אותו בתוך כלי שני. אכן לדעת ר"ת דס"ל דעירוי מכלי ראשון - ככלי ראשון, קשה איך מותר לערות על דבר שלא בא בחמין. ועל כרחך מיירי במערה מכלי שני, וגם זה קשה, דלכאורה מותר אפי' לשרות אותו בכלי שני, ולמה צריך לערות דוקא. ותירץ ר"י שבכלי שני אסור ג"כ, דכיון שהמים חמים והוא דבר שלא נתבשל קודם שבת - אסור דמחזי כמבשל. ודוקא תבלין מותר לתת לתוך קדירה דכיון שעשוי למתקה לא נראה כמבשל.

[5] כן הגירסא לפנינו בגמ', אכן רש"י גורס "שמא יזיז עפר", ופירושו, דחיישינן שלא יהיה לו מספיק עפר כדי להטמינה, ויבוא לחפור כדי להביא עוד עפר, ונמצא עושה גומא בשבת. והקשו תוס' (בד"ה מפני), דזה גזירה לגזירה, דלר"ש חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אסור רק מדרבנן. ותירצו לשיטת רש"י, דיחפור הגומא לצורך להטמין בתוכה. ור"ת הקשה עוד על רש"י, ולכן פירש שהאיסור כאן משום מוקצה, וסבר רב יוסף דטלטול מן הצד שמיה טלטול.

[6] כן הוא לפירש"י, וכמו שהוסיפו תוס' לפרשו (בד"ה איכא). ולפירוש ר"ת שפירש משום מוקצה, מיירי שרק מניח את הביצה והיא לבד שוקעת בארץ מרוב שהעפר תיחוח.

[7] רב חסדא יליף ממעשה דאנשי טבריא שנאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל. והקשו תוס' (בד"ה ממעשה), למה צריך ללמוד זאת ממה שאסרו להם חכמים, הלא הוא משנה מפורשת לקמן (דף מז:) דאין מטמינים בדבר המוסיף הבל. ותירצו ג' תירוצים: א) דאת המשנה אפשר להעמיד בביה"ש דוקא שאסור, אבל מבעו"י מותר. ב) דבא לחדש שבטלה הטמנה ואם עבר והטמין נאסר המאכל באכילה. ג) דבטלה הטמנה אפי' בקדירה חייתא, שלכאורה לא היה לנו לחוש בה שמא יחתה דמסיח דעת ממנה, קמ"ל שגם בכל זה אסור.

[8] לרבה וכן לרב חסדא הטעם שלכו"ע אסור וגם ר' יוסי מודה אף שהם חמי חמה, משום דיש לגזור שמא יטמין ברמץ, דמעשה אנשי טבריא מעשה הטמנה הוא. לרב יוסף הטעם שאסור, דחמי טבריא הם חמי האור דגיהנם, והמים הצוננים מתחממים בשבת מחמי האור.

[9] וס"ל שחמי טבריא הם חמי חמה, והגם שהביאו רבנן לר' יוסי ראיה מחמי טבריא שאמרו להם חכמים שהם אסורים, מ"מ ר' יוסי לא קיבל את הראיה וס"ל שהלכה כאנשי טבריה שאין לאסור. וגם הטמנה אין כאן, וע' בבעל המאור והרמב"ן והרשב"א והפנ"י באורך, ביאור ענין זה.

[10] רחיצה, היא כשרוחץ תוך המים באמבטי. ולהשתטף, הוא כשמקלח על עצמו מים, והוא קל יותר. וכתבו התוס' (בד"ה הא), דרחיצה אסורה אפי' בקרקע לכו"ע, ולכן לא יכל להעמיד את משנתנו שמתירה בחמין שהוחמו בע"ש ברחיצה בקרקע.

[11] ורק אם חימם אותם לצורך שתיה, ונשארו לו יכול לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. וכתבו התוס' (בד"ה אלא), שאם מחמם לשתיה מותר לו להרבות בשביל רחיצה של רגליו, אולם לרחיצה של כל גופו אסור.

[12] אכן כשהמים נמצאים בתוך כלים אסור בכל ענין אפי' בצונן לכו"ע, דהנה בחמין הנמצאים בכלים יש לחוש שהרואה יאמר שהיום הוחמו, וגם יאמר שבודאי שהוחמו בתולדת האור היות שנמצאים בכלים. והיות שדרך החימום של המים היתה ע"י עירוי מים צוננים לתוך חמים, יטעה הרואה ויחשוב שמותר בשבת לתת מים צוננים לתוך מים חמים, ובאמת יש בזה איסור דאורייתא. אולם זה דוקא בכלים שיתכן שהם היו על האש, וגם כשהוסרו מן האש עדיין יש להם דין של כלי ראשון - ויכול לבוא בהם לאיסור תורה. אולם כשנמצאים המים באמבטי בקרקע, שאי אפשר לחמם שם מים, ועל כרחך המים שבקרקע הם כלי שני (וזהו שפירש"י שבקרקע הגם שהם חמי האור בטלו להו מתורת חמין - דהם שם בכלי שני), בזה יש מחלוקת כדלהלן האם גזרו שם במים חמים, והאם אפי' גזרו בצונן.

[13] וביארו התוס' (בד"ה והא), דדוקא באמבטי שהיא דומה לכלי אסר, אולם בים או בנהר התיר ר"מ להשתטף. ואפי' בחמי טבריא ג"כ לא דומים לאמבטיד ומותר הגם שהם חמים.

[14] והוא תנא דמתניתין שס"ל שדוקא חמין שהוחמו בשבת אסור להשתטף בהם, אבל חמין שהוחמו מע"ש מותר להשתטף בהם.