[1] כן פירש"י, וע' טבלא הבאה בביאור הטעמים.

[2] כן פירש"י, ומבואר שמותר לגמרי לטלטל אפי' מחמה לצל בין את השופר ובין את החצוצרה. אולם התוס' (בד"ה הא ר' שמעון) חולקים, דאמנם נכון דאין לר"ש מוקצה אלא במוקצה מחמת חסרון כיס (שאז אסור גם לצורך גופו ומקומו), מ"מ אין מותר לטלטל כלי שלמלאכתו לאיסור אלא לצורך גופו ומקומו, אבל מחמה לצל גם ר' שמעון מודה שאסור.

[3] ועל אוקימתא זו של רב יוסף הוקשה לאביי, דהרי ראוי הוא לגמע בו מים לתינוק עני - שעל הציבור לפרנסו, וא"כ היה להתיר גם שופר של ציבור.

[4] ור"ת בתוס' (בד"ה הא ר' נחמיה) מפרש, דאין הטעם משום דאינו תשמיש המיוחד לו, דגם בלא תשמיש המיוחד לו אם רגיל לעשות אותו גם בחול - ג"כ מותר, והגדר הוא, תשמיש שרגיל בו בחול מותר ושאינו רגיל אסור. והנפ"מ בין הפירושים, דלרש"י שפירש תשמיש המיוחד - דהיינו חתיכה, היה להתיר אפי' לחתוך בו חבל של מנעול, ובגמ' בעירובין אסר. ואילו לר"ת מיושב, דכיון שאינו רגיל לחתוך בסכין חבלים, לכן אסור (וע' רע"א). וכן לטלטל את הסכין לצורך מקומו, לרש"י לכאורה יש לאסור, דאינו תשמיש המיוחד לסכין לטלטלו לצורך מקומו, אולם לר"ת מותר כיון שהוא רגיל בחול לטלטלו לזה. ורק מה שאסור אליבא דר"ת הוא לצורך חמה וצל, שאינו רגיל בזה בחול, וכן דבר שאין דרכו בחול לעשות עמו כגון לגמע בו מים לתינוק.

[5] כן למדו בדבריו בתוד"ה והתניא, דהיות שפירש שטעם ההיתר משום דראוי הוא לגמע בו מים בין של יחיד ובין של ציבור, יהיה מותר לטלטל את השופר אפי' מחמה לצל כשאר כלי שמלאכתו להיתר (ולא רק לצורך גופו ומקומו).

[6] משום שאינם ראוים לשום מלאכת היתר רק לתקוע, (כן פירש"י לעיל בעמוד ב' בד"ה חצוצרות).

[7] ואפי' אם הוצרך להם למלאכת היתר אסור, כיון שהקצה אותם מדעתו לגמרי.

[8] דהשופר היום נקרא ע"י עמי הארץ חצוצרה, ולכך אין תוקעים אלא בחצוצרה שהיא השופר האמיתי, וכן אם בא עם הארץ לשאול במה יתקע יאמרו לו בחצוצרה. [ועתה כבר חזר השם להיות כפי האמת].

[9] בתחילה היה נקרא השולחן הגדול בשם פתורה, והקטן בשם פתורתא, ואח"כ התחלפו שמותיהם.

[10] בתחילה היה נקרא המסס בשם הובלילא, ולבית הכוסות בשם בי כסי, ועכשיו נשתנה ונתחלף שמם. ונפ"מ למחט שנמצאת בהם, שבהמסס שנקרא בתחילה בשם הובלילא ועתה בי כסי יש לו רק עור אחד ואם ניקב טריפה. משא"כ בבית הכוסות האמיתי (שעתה קוראים לו הובלילא) יש לו ב' עורות ואם ניקב עור אחד אינו עושה אותו טריפה. ופירש"י, דאפי' מצד אחד שלא נראה הנקב לחוץ אין זו סתימה - בהמסס, לפי שהדופן דק. ובתוס' (בד"ה למחט) הקשו, דלשון המשנה (חולין מב.) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, ומשמע שגם בהמסס לא נטרפת - רק בנקב מפולש. ותירץ ר"י, דלחוץ אין הכוונה נקב מפולש, אלא שניקב לצד חוץ. אכן ר"ת חולק דאה"נ מיירי בנקב מפולש בכל העור דוקא.

[11] בבבל בקיאים לשמה ואין השליח צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" ואילו בבורסיף אינם בקיאים וצריך השליח לומר, ומה שהיה נקרא פעם בבל עתה נקרא בורסיף ומה שנקרא בורסיף נקרא בבל, ולכך עתה צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" - דוקא בבבל. עוד פירוש פירש"י, דנפ"מ לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה פסול, וצריך לכתוב בגט שם העיר של עכשיו. והתוס' (בד"ה נפקא) חלקו על פירוש זה, דכיון שבבל הוא שם המדינה ולא שם העיר, אין נפ"מ בזה, דאין כותבים שם המדינה בגט.

[12] אכן בכירה המוסקת בקש ובגבבה נותנים עליה אפי' תבשיל, ואין חשש שמא יחתה לכו"ע.

[13] פי', שבא להשהות מערב שבת מאכל שכבר נתבשל כשיעור מאכל בן דרוסאי.

[14] הטעם שיש לאסור בלא גרוף וקטום, פירש"י משום שהגחלים מוסיפים הבל, וכמו שאסרנו לגבי הטמנה - להטמין בדבר המוסיף הבל, משום שמא יחתה, כך אסור להשהות. אכן התוס' (בד"ה לא) הקשו, דגם אחר שגרוף וקטום הוא מוסיף הבל יותר מהרבה דברים המנוים במשנה כמוסיפים הבל, ועל כרחך שיש חילוק בין שהיה להטמנה, דבהטמנה - להיות שהתבשיל מוטמן ואינו נגלה סגי ליה בחיתוי מועט, ולכן יש לחוש בו יותר שמא יבוא לחתות דיודע שיועיל לו גם בחיתוי מועט, אולם בשהיה פחות חששו, ורק אם אינו גרוף וקטום אסרו. ולכן פירשו תוס', שאינו מטעם דבר המוסיף הבל, אלא שבשהיה גזרו באינו גרוף וקטום שמא יחתה.

[15] לב"ה בכירה שהסיקוה בגפת ועצים ואינה גרופה וקטומה, ולב"ש אפי' בגרופה וקטומה. [וע' לקמן (דף לח:) דאם הסיח דעת, גם ב"ה מודים שאסור להחזיר בשבת].

[16] אכן קודם לזה גם לשיטת תוס' מותר להחזיר, ואין נידון בזה.

[17] בתחילה סבר ר"י שתלוי בכל קדירה וקדירה, דמזמן שלא יכול להספיק להרתיחה אסור להחזירה. ולפ"ז אם היא רותחת, א"כ בכל זמן מותר להרתיחה דהרי הוא בזמן שיכול להספיק להרתיחה.

[18] עתה סובר ר"י, שאינו תלוי בקדירה הזו בעצמה, אלא כל זמן שהיה יכול להספיק להרתיחה אם היתה קרה - מותר, ובזמן שלא יכול להספיק להרתיחה אם היתה קרה, אפי' שעתה היא רותחת אסור.

[19] פי', לב"ה שמתירים באופנים מסוימים, מה שלא אסרו משום אהל, ביארו התוס', דכיון שהוא אהל עראי וכבר היו הדפנות מוכנות מקודם מותר, אולם באופנים שגם עושה את הדפנות תחילה ואח"כ עושה כיסוי גם באהל עראי אסור. אכן גם באופן שהיו הדפנות מוכנות תחילה, לא התירו באהל עראי הדומה לאהל גמור, אלא א"כ כבר היה מכוסה טפח מע"ש ועתה רק משלים את הכיסוי. אמנם גבי קדירה שאינה דומה כל כך לאהל עראי, התירו גם באופן שלא התחיל לעשות האהל מע"ש.