[1] פי' הגם שר' יהודה לא מייתר ליה קרא דערות אביך ללמוד שחייב על אביו ממש, דהא מפיק ליה לגזירה שוה, מ"מ יש ללמוד זאת מדין קל וחומר - מאחי אביו שחייב עליו שתים לכו"ע [דשם אין להוציאו לדרשה אחרת], ואחי אביו כל קורבתו היא מחמת אביו, א"כ כל שכן שעל אביו עצמו יהיה חייב שתים. ורבא ס"ל שאפי' בכה"ג אין מזהירין מן הדין. ועיקר מחלוקת אביי ורבא היא לקמן בדף ע"ו ע"א.

[2] על זכר - משום ואת זכר לא תשכב וכו'. ועל מה שנשכב לזכר - לא יהיה קדש.

[3] הבא על בהמה - משום לא תתן את שכבתך. הביא עליו בהמה - משום לא יהיה קדש.

[4] דס"ל דלא ילפינן מלא יהיה קדש אלא בבני אדם, והלימוד הוא מדאפקיה לנשכב בלשון שוכב, וא"כ חד לאו הוא.

[5] לר' אבהו משום דשניהם מלא יהיה קדש, ולאביי בזכר מלא יהיה קדש, ובבהמה מלשון שוכב.

[6] והטעם דשוכב ונשכב שניהם מקרא דלא תשכב ולא תשָכֶב, והם שם אחד.

[7] דזכר ילפינן מלא תשכב, ובבהמה ילפינן מלא תתן את שכבתך.

[8] דרב מקיש שוכב לנשכב, ומה שוכב מחייב את הנשכב רק אם הוא בן ט' שאז ביאתו ביאה, כך הנשכב אינו מחייב שוכבו רק מגיל ט' שנים.

[9] דס"ל להקיש משכבי אשה להדדי, ואשה בת ג' ראויה לביאה ומחייבת את שוכבה, וה"ה לזכר.