[1] דכיון שמת על מטתו מתוך רשעו, לא הייתה מתתו כפרה לו, והוא בכלל זבח רשעים תועבה, ולכן לא מקריבים לקרבנותיו.

ויש לעיין אם רב יוסף מודה בכה"ג, דאף שהקשה לו אביי מי סברת מת מתוך רשעו אית ליה כפרה והא לית ליה כפרה, מ"מ כיון שראיית רב יוסף היא מעיר הנדחת ושם מיירי בנהרג ע"י ב"ד מתוך רשעו - וכדברי רבא, א"כ יתכן שגם רב יוסף ס"ל הכי.

[2] דהיות שיש לו כפרה במיתתו היה צריך להקרב הקרבן, אמנם אינו נקרב מטעם אחר, דכיון שהמיר דת נדחה הקרבן וכמו שמצינו בדין עיר הנדחת, ואפי' עתה שנתכפר לו א"א, דכיון שנדחה ידחה.

[3] ומה שמלקטים את העצמות לקוברן בקברי המשפחה שלהם רק אחר עיכול הבשר, הוא משום שא"א ללקט לעצמות קודם העיכול היות שאז כריסו בקועה ומסריח.

[4] היות שלא חשוב קבר בכלל, דנקבר בלא דעת בעל השדה. וגם אין כאן חשש מת מצוה - שקנה מקומו - דמת מצוה קלא אית ליה.

[5] דהגם שהתירו לפנותו משום היזק ולא גזרו בו על מקומו טומאה כבשאר קברות שכן גזרו בהם רבנן, מ"מ באיסור הנאה שהוא איסור דאורייתא זה א"א לחכמים להתיר ואסור בהנאה.

[6] עי' לקמן בדף מ"ח רע"א, ברש"י ד"ה ממשמשין, שלומד מקרא דמעבדו שם, שרק מתשמיש ואילך נאסר ומיירי בכלים שמשתמשים בהם לע"ז. אולם בתד"ה מאי העמידו כל הסוגיא בהיפך, ואדרבה קושית הגמ' למה אביי לא לומד מע"ז שנאסרת מיד, וא"כ לשיטתם מיירי הכאן בע"ז עצמה שנאסרת מיד.

[7] פירשו תוס' בקושיית הגמ' מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה, כלומר למה לא למד את שיטתו שהזמנה למת לאו מילתא מדין עגלה ערופה - היפך פירש"י. והוכיחו תוס' שלרבא אינה נאסרת דהא רבא פסק בכוליה הש"ס כר' יוחנן חוץ משלושה דברים, ור' יוחנן סובר שירידתה לנחל איתן לא אוסרתה ורק עריפתה אוסרתה.