[1] הכי אמר ר' יוחנן בפירוש, אלא שהקשה עליו רב אשי דבברייתא כתוב בדברי רבנן "אפילו" זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וש"מ שודאי שיוצא עכ"פ כשאכלן יחד. ומפרש רשב"ם, שאין כוונת רב אשי לדחות את דברי ר' יוחנן אלא רק לומר שמהברייתא אין ראיה. והתוס' חולקים וסוברים שהוא דוחק, ובודאי כוונת רב אשי לחלוק לדינא על ר' יוחנן.

[2] אבל לא צריך לעשות כן, ובזה פליגי על הלל הזקן שהיה מצריך בדוקא כריכה.

[3] פי', תיקנו חז"ל ליטול ידים ללחם משום "סרך אוכלי תרומה", כלומר כדי שירגילו אוכלי תרומה את עצמם ליטול את ידיהם, ותקנה זו היתה על כל דבר שיכול לטמא תרומה, והנה תרומה נעשית שלישי אם נוגע בה שני, ודין סתם ידים הוא - דהם שניות לטומאה, וכיון שכן גם פירות שנטבלו במשקה הם יכולים לקבל טומאה מהידים, והם בכלל התקנה דכל הפוסל את התרומה צריך נטילה. ולפ"ז דינם כמו נטילת הלחם שצריכה ברכה. ומה שאמרו הנוטל לפירות הרי זה מגסי הרוח, היינו פירות שלא נגעו במשקים שאינם יכולים להטמא מסתם ידים.

[4] פי', כשמטבל פירות במשקה יש לחוש שמא יגע במשקה ויטמאנו בסתם ידיו, דהרי כל דבר טמא שנוגע במשקים עושה אותם תחילה, וכשיאכלם אח"כ הוא מטמא את גופו, ואסור לאדם לשתות משקים טמאים ולפסול את גופו.

[5] והטעם שיצא, כיון שקיים את המצוה ד"בערב תאכלו מצות". משא"כ גבי מרור יש צורך שירגיש האוכל את מרירות המרור, וכשאוכלו בבליעה אינו מרגיש.

[6] ס"ל שאי אפשר לבולע לא ירגיש קצת מרירות המרור - ולכך יצא.

[7] והחידוש יותר מהדין הקודם, דאף דאיכא הכא תרתי לריעותא, דגם לא טעם את המצה וגם לא נגעה בגרונו מחמת המרור - בכל אופן יצא. אכן אם כרך את המצה בסיב ודאי לא יצא, דהוא כזורק אבן לתוך גופו.

[8] כאן גם לגירסת רש"י לא יצא, דכיון שאיכא תרתי לריעותא וכנ"ל ודאי לא טעם טעם מרור.

[9] והגמ' נקטה רק את תחילת שאלתו, אבל באמת שאל עוד שאלות. וכיון שהוא כבר שאל - לכן פטר את שאר המסובין (הגדולים) מלומר את "מה נשתנה".