[1] כגון ספק דהכא האם לפסוק כב"ש דמחדדי טפי או כב"ה דהם רובא.

[2] ומה שיצאה בת קול אצל ר' אליעזר היתה רק לכבודו.

[3] ולא מבואר במשנה מה הביאו לפניו, ונחלקו בזה, דלרשב"ם הביאו לפניו ירקות. ואילו התוס' מקשים עליו, דא"כ היה למשנה לפרש הביאו לפניו ירקות או הביאו לפניו חזרת. ועכ"פ הבאה זו באה אחר שגמר לקדש על היין.

[4] ס"ל לתוס' שאם מיירי בחזרת - על כרחך צריך להטבילה בחרוסת כדי לבטל הארס שבה, אכן אם הביאו לו שאר ירקות יכול לטבל בשאר דברים. ושיטה שלישית היא שיטת רש"י, שעושה את הטיבול הזה דוקא בחרוסת, בין אם הביאו לו חזרת ובין אם הביאו לו שאר ירקות. וכן הביאו התוס' בשם סידור רש"י (סימן ש"פ).

[5] ר"ל שלהטביל טיבול ראשון - הוא עושה קודם שיגיע למרור הנאכל אחר המצה. וזה שקרא אותו פרפרת הפת, פירשב"ם, כי הוא נאכל אחר המצה. ותוס' (ד"ה עד) פירשו, שנקרא פרפרת שכן דרך הירק להמשיך את המאכל.

[6] וכיון שכן, על כרחך שלא נתכוון בטיבול הראשון אלא לשם בורא פרי אדמה ולא לשם אכילת מרור, ולכן צריך לחזור ולהטביל שוב. ודייק לה ר"ל מדקתני במתניתין "מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת", דהיינו שמזכירה המשנה שני טיבולים בחזרת, טיבול ראשון לפני המצה (טיבול הכרפס) וטיבול שני אחר המצה בזמן המרור. ומזה שנקטה המשנה לשני הטיבולים - גם באופן שעושה אותם בחזרת ש"מ דמצות צריכות כוונה, דאם לא היו צריכות כוונה היה יוצא ידי חובה בטיבול ראשון גם ידי חובת מרור. ואין לומר דמה שבא לאשמועינן שני טיבולים הוא רק בשביל שישאלו התינוקות, דא"כ היתה משמיעה זאת המשנה בשאר ירקות. אכן הקשתה הגמ' על דבריו, די"ל דאשמועינן תרי טיבולי בחזרת לרבותא דאפי' בחזרת צריך לעשות שני טיבולים, ולא רק בשאר ירקות.

[7] יתכן שלרב הונא אינו חשוב בהכי שני תבשילים.

[8] סובר רב הונא כדעת ר"ל דמצות צריכות כוונה, וכיון שכן, גם כשעושה את שני הטיבולים במרור, עושה את הטיבול הראשון ומברך עליו רק בורא פרי אדמה, ובטיבול השני מברך על אכילת מרור, ומה שאכל כבר מרור - ודאי לא כיוון לשם מצוה כיון שאין זה זמנו, ולכן שפיר יכול לברך על אכילת מרור בטיבול השני. אלא שנחלקו בדבר הרשב"ם והתוס' מה הדין לכתחילה היכא שיש לפניו גם שאר ירקות וגם מרור, דהרשב"ם (בד"ה פשיטא) ס"ל, שהיכא שיש לו שאר ירקות - הכי שפיר טפי שיברך עליהם בורא פרי אדמה ויפטור את המרור מברכת האדמה ואח"כ יברך על המרור על אכילת מרור. אכן התוס' (בד"ה אמר רב הונא) ס"ל, דאפי' אם יש לו שאר ירקות עושה במרור שני טיבולים. וכן כתבו סברא זו גם לעיל (בד"ה זאת) בדעת ר"ל, שהוא מפרש את המשנה דאפי' אם יכול למצוא שאר ירקות אין לו לטרוח אחריהם ועושה שני הטיבולים במרור.

[9] סובר רב חסדא שלא יתכן שאחר שכבר מילא כריסו מן המרור יברך על אכילת מרור. ומבואר בתוס' (לקמן דף קטו. בד"ה מתקיף), דאפי' אם נימא דס"ל לרב חסדא כר"ל דמצות צריכות כוונה, מ"מ כיון שאנחנו אומרים לו לברך על אכילת מרור, ודאי יתכוון לצאת אז ידי חובת מרור.

[10] ומה שבכל אופן מטביל, הוא כדי שיראו התינוקות שעושה שני טיבולים. וביארו התוס' (שם בד"ה והדר), שאין צריך לברך שוב בפה"א, דאף שההגדה הוי הפסק, מ"מ נפטר בברכת המוציא. אכן הביאו התוס' בסוף דבריהם מר' יוסף טוב עלם דס"ל דכן פוטר האדמה של טיבול ראשון לטיבול שני. אולם לא הסכימו עם דבריו.