[1] בערב פסח הוא קודם שעה עשירית לכו"ע, ובערב שבת ויו"ט לר' יהודה שעת ההיתר הוא קודם שעה עשירית, ולר' יוסי שעת ההיתר הוא קודם שתחשך.

[2] אבל לא צריך להפסיק קודם שהגיע שעה עשירית.

[3] ואח"כ מקדש על היין וצריך לעשות סעודה חדשה לשבת או ליו"ט ולפסח.

[4] והטעם שהחמירו יותר בע"פ משום שצריך לשתות הכוסות על הסדר, ואילו לר' יוסי אינם על הסדר.

[5] ודוקא בהתחיל בהיתר קודם שעה עשירית, דהרי מודה ר' יוסי שבערב הפסח אין מתחילים. אבל אם התחיל באיסור גם לר' יוסי צריך להפסיק מיד כשתחשך.

[6] ומברך מברכת המזון ואח"כ מקדש. וכתבו התוס' (בד"ה רבי יוסי), שאין צריך לעשות אח"כ עוד סעודה לשם שבת או לשם יו"ט. ואף שאין קידוש אלא במקום סעודה, מ"מ כאן חשיב במקום סעודה, דאותה סעודה שעשה עולה לו למקום סעודה - ועולה לו גם לסעודת שבת, (וברהמ"ז יזכיר של שבת). ובפסח בכה"ג יעשה ד' כוסות שלא כפי הסדר, אלא כך: א) כוס של ברהמ"ז, ב) כוס של קידוש (ואח"כ כרפס ואומר הגדה), ג) כוס של סיום ההגדה, ד) כוס של הלל. [ולגבי מצה יוצא ידי חובה מה שאכל קודם ברהמ"ז אחר שתחשך ואפי' שהוא קודם קידוש, מהרש"א].

[7] מפירוש רשב"ם מתבאר שדברי שמואל מיירי דוקא בשבת, אבל בערבי פסחים הלכה כר' יהודה שצריך לעשות עקירה ממש ולא מועיל פריסת מפה. אכן ע' ברא"ש ובשאר ראשונים, שלהלכה לא צריך עקירת שולחן אלא סגי בפריסת מפה.

[8] הרשב"ם מפרש ששמואל לא בא לחלוק על ר' יוסי שנפסק כמותו בערב שבת ויו"ט - דא"כ שמואל דלא כמאן, אלא גם הוא פוסק כמותו ורק בא להחמיר קצת ולומר שצריך לפרוס מפה - או מחמת שכן הדרך לא לקדש כשהפת מגולה או מדין כעין סילוק שולחן, ואומר קידוש היום על הכוס וגומר סעודתו. והתוס' (בד"ה אלא) חולקים, ומפרשים דשמואל פוסק כחכמים, וכדאיתא בירושלמי שאמר רב יהודה בשם שמואל "זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרים פורס מפה ומקדש". וכתבו תוס' שצריך לדקדק כפי מי ההלכה ע"ש.

[9] דהיינו לענין לפטור אותם מלברך בורא פרי הגפן כשילכו לביתם וירצו לשתות יין.

[10] וצריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן - משום דהוי שינוי מקום ועושה היסח הדעת. אכן כשקידש בביתו, פוטר יין שלפני המזון את היין שבתוך המזון אם רגיל לשתות יין תוך סעודתו.

[11] ומבואר בגמ' לקמן דבין מבית לבית ואפי' באותו בית ג"כ צריך לחזור ולקדש - דאין קידוש אלא במקום סעודה, ורק בחדר אחד מפינה לפינה לא צריך. אכן כתבו התוס' (בד"ה ידי), שבאותו בית מעליה לתוך הבית מועלת כוונה, כגון שמקדש בעליה על מנת לאכול בבית, וכדמוכח בירושלמי.