פסחים דף צז. א
הפסח שאבד והפריש אחר והקריב את השני, ונמצא הראשון בזמנים דלהלן,
האם קרב בעצמו שלמים או ירעה ובדמיו יביא שלמים?
| כשנמצא אחר חצות קודם שחיטת השני | כשנמצא אחר שחיטת השני | |
| לשמואל [1] | קרב שלמים | קרב שלמים |
| לר' יוחנן | ירעה | קרב שלמים |
חטאת שעברה שנתה, או שנתכפרו בעליה באחרת כשאבדה, מה דינה?
| בעברה שנתה | בנתכפרו בעליה | |
| לריש לקיש בדעת חכמים | רועה [2] | למיתה אזלא |
| לר' שמעון | למיתה אזלא | למיתה אזלא |
הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, או הפריש ב' חטאות לאחריות,
והקריב אחת מהן מה דין השניה?
| בנמצאת קודם שנתכפרו הבעלים |
בנמצאת אחר שנתכפרו הבעלים |
בהפריש ב' חטאות לאחריות |
|
| לרבי | למיתה אזלא | למיתה אזלא | רועה |
| לרבנן | רועה | למיתה אזלא | רועה |
[1] וכסברת ר' זירא לעיל (דף צו:). דהנה שמואל אמר כלל "כל שבחטאת מתה - בפסח קרב שלמים" והנה מצאנו גבי חטאת שהיכא שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר באחרת שהראשונה אזלא למיתה, וא"כ לפ"ז בפסח היכא שהיה אבוד הדין שקרב לשלמים. ומתבאר בהמשך הסוגיא דס"ל לשמואל שקודם חצות אינו חשוב אבידה - ומטעם שאז לא היה ראוי להקרבה, ולכך אין להשיב על דברי שמואל ממה שאם נמצא קודם חצות - דהדין גבי פסח שנדחה ואזיל לרעייה, משום שלא חשוב שאבד כלל.
[2] דחזינן לה כאילו היא בבית הקברות שלא יכול כהן לגשת אליה ולשוחטה, וכמו שבאופן זה אינו נחשב דיחוי כך גם כאן אינו נחשב דיחוי, וכל הזמן חזינן לה כאילו היא בבית הקברות עד שיפול בה מום. ואחרי שיפול בהם מום סובר רש"י שיפלו דמיה לקיץ המזבח. והתוס' (בד"ה ורועה) פירשו, שבכה"ג שלא נתכפרו עדיין הבעלים הדין הוא שתמכר ויביא בדמיה חטאת אחרת בת שנתה.