[1] כלומר, וחייב לעשות (כשלא עשה בראשון) מחמת שזמן פסח שני מחייבו, ולא מחמת שצריך להשלים את הראשון, ולכן שייך חיוב כרת מצד פסח השני בפני עצמו. ונפ"מ למי שלא היה חייב בראשון שהיה עדיין גוי או קטן, חייב בשני, כי זמן פסח שני מחייבו.

[2] אכן הוא רק תשלומין, דהיינו שאם היה חייב בראשון ולא עשה - חייב הוא לעשות את השני, ואם לא היה חייב כגון בגר שנתגייר בין שני פסחים או קטן שהגדיל בין שני פסחים, אה"נ דפטור מהשני - דאין חיוב על השני מצד עצמו אלא מכח תשלומי הראשון. אולם לא מועיל לר' נתן הפסח השני לפטור אותו מכרת שנתחייב במה שלא עשה במזיד את הראשון - דאינו תקנתו של ראשון, ולרחב"ע פסח שני הוא גם מתקן את הראשון ופוטר אותו מכרת. וכל זה לשיטת רש"י, אבל הרמב"ם (פ"ה מהלכות קרבן פסח ה"ב), חולק בכל זה וס"ל שאם עשה פסח שני, אפי' לא עשה את הראשון במזיד פטור מכרת, וע' במפרשי הרמב"ם כיצד תתפרש כל הסוגיא, וע' מאירי.

[3] ומפרש "כי" בלשון אי (-אם), והוא ענין חדש בפסוק, שאומר: ואם לא הקריב קרבן ה' במועדו - חטאו ישא, וא"כ מיירי בענין פסח שני שהוא ענין הפרשה.

[4] בפסוק דידן כתוב "חטאו ישא" ואין אנחנו יודעים איזה עונש יקבל, ומצאנו גם גבי מברך את ה' שנאמר בו לשון כעין זו, דכתיב (ויקרא כד:טו) "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ", וסובר רבי שמברך את ה' היינו מגדף - וגבי מגדף נאמר להדיא כרת, דכתיב (במדבר טו:ל) "אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ", וכיון שמצאנו שפירוש נשיאות חטא היינו כרת, א"כ גם גבי פסח שני שנאמר בו נשיאות חטא הוא כרת. הרי שיש כרת בפסח ראשון, וכן כרת בפסח שני.

[5] ומפרש "וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה, כִּי (דהא - ונותן טעם) קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ", וא"כ אין הפסוק מדבר על פסח שני אלא רק על הראשון.

[6] ס"ל שמגדף אינו מברך ה', וא"כ אין לנו ללמוד כרת למברך את ה' ממה שכתוב כרת גבי מגדף, אלא צריכים אנחנו ללמוד לו כרת ממקום אחר, וילפינן מהכא דכתיב "חֶטְאוֹ יִשָּׂא" ופירושו כרת (כמו דכתיב לעיל מיניה - דהא כל הפסוק לר' נתן מדבר בפסח ראשון) כך מברך ה' שגם נזכר בו נשיאות חטא הוא כרת.

[7] ודורש את הפסוק כך: מתי אמרינן "וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה, כִּי (אם - בתנאי) קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ" בפסח שני. כלומר, כרת בראשון הוא דוקא אם לא עשה גם את השני, אבל אם עשה את השני פטור.

[8] הטעם שחייב כרת לשיטתם, דכיון שלא עשה בראשון במזיד זה מחייב אותו כרת. ואפי' אם עשה בשני לא נפטר מהכרת שנתחייב, אלא רק יש מצוה עליו לעשות לפחות בשני. אכן לרחב"ע פטור, דהוא מחייב כרת רק בכה"ג שלא עשה לא את הראשון ולא את השני.

[9] ס"ל לרבי שחייב כרת גם על פסח שני, ולכך אף שמהראשון פטור כיון שהיה שוגג, מ"מ כיון שהזיד בשני חייב עליו כרת. ואילו ר' נתן ורחב"ע ס"ל שלא נאמר חיוב כרת על פסח שני, וכיון שבראשון היה שוגג אין עליו כרת.

[10] ונתן עולא שיעור בדבר והוא ט"ו מיל, דהיינו מהלך אדם בחצי יום, ונלמד זאת ממה ששנינו שמהלך אדם ביום הוא י' פרסאות - שהם מ' מיל, וכשנוריד י' מיל - ה' מיל מעלות השחר עד הזריחה, וה' מיל מהשקיעה עד צאת הכוכבים, נמצא שהולך אדם בי"ב שעות שיש בין הזריחה לשקיעה ל' מיל. וזמן שחיטה הוא שש שעות שהם מחצות היום עד השקיעה, נמצא שאם נמצא בחצות היום מן המודיעים ולחוץ לא יוכל להגיע בשעת שחיטה כיון שיש לו יותר מט"ו מיל ללכת. (לקמן דף צד. איתותב עולא, מהא דאמר ר' יהודה שמהלך אדם מן הזריחה עד השקיעה ל"ב מיל דמעלות השחר עד הזריחה הולך רק ד', וכן מן השקיעה עד צאת הכוכבים, וא"כ נמצא שבחצי יום הולך ט"ז מיל).

[11] ונחלקו תנאים לקמן (דף קכ:) כמה זמן הוא זמן אכילה, דלר' עקיבא הוא כל הלילה ורק רבנן עשו הרחקה עד חצות, ולראב"ע מה"ת הוא רק עד חצות. ועכ"פ מתבאר שיש חילוק גדול בין עולא לרב יהודה מהו מן המודיעין, דלעולא הוא ט"ו מיל, ואילו לרב יהודה הוא או ל' מיל לראב"ע או מ"ה מיל לר"ע. וכבר הקשו התוס' (ד"ה רב) דניחזי אנן כמה רחוק, ותירצו בתירוץ הראשון דאי אפשר לבדוק כיום, כיון שנסתמו הדרכים שהיו בזמן ההוא. ובאי נמי פירשו התוס', דכיון שקיימינן השתא אליבא דר"ע דס"ל דתחומין דאלפים אמה דאורייתא, א"כ אינו יכול להכנס מחוץ לתחום, ומה שמועיל מה שיכול להגיע בשעת אכילה הוא רק באופן שהגיע בכניסת יו"ט תוך התחום שיכול להכנס, אבל אם עדיין נמצא חוץ לתחום בכניסת יו"ט - נקרא שהוא בדרך רחוקה כיון שלא יכול להכנס. וא"כ נמצא שאין מחלוקת בשיעור גדול בין רב יהודה לעולא, רק בחשבון של אלפים אמה של חוץ לתחום.

[12] והקשתה הגמ', הא ס"ל שכל שאין יכול להכנס בשעת שחיטה פטור, וטמא שרץ אין יכול להכנס בשעת שחיטה. ותירץ עולא דהפטור של דרך רחוקה שכל שלא יכול להכנס בשעת שחיטה נאמר דוקא על טהור, אבל לא על טמא.

[13] ואף שיכול לאכול בשעת אכילה כי כבר יטהר, מ"מ גזה"כ לדחות אותו. דהרי גבי טמא נפש אמרינן שכל טמא נפש אינו ראוי, ואפי' אם הוא בשביעי שלו שיכול להטהר לערב, ש"מ שהתורה דוחה לכל הטמאים.