[1] בגמ' הובאה ברייתא שבה נחלקו תנאים כעין מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור"ע במשנתנו, והכי איתא בברייתא: "תניא רבי ישמעאל קורהו (לפסח הנצלה בתנור) תוך תוך, ר' טרפון קורהו גדי מקולס", וביאור מחלוקתם הוא, דר' ישמעאל ס"ל כר' יוסי הגלילי שנותן את ארבעת כרעיו (היינו מה שחותך מהרגל מן הארכובה ולמטה) ואת בני מעיו אחרי שמדיחם - תוך גוף הפסח כדי שיצלה הכל כאחד, וכיון שהיו עושים כן היה משמיע הבשר בצלייתו קול "תוך תוך". לישנא אחרינא פירש"י, (בד"ה רבי ישמעאל) דגורסים "תכבר" מלשון בפנים ובחוץ.

[2] פירש"י שר' יוסי דורש את הפסוק (שמות יב:ט) "צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" - שיש להכניס את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו וכך יצלה הכל עם ראשו בבת אחת.

[3] ר"ע במשנה פליג על ר' יוסי וסובר שאם יתן את הכרעים והמעים לתוך גוף הבהמה זה יראה כמין בישול - דנראה כאילו מבשלם תוך קדירה, ולכן צריך לתלותם חוצה לו, דהיינו שתוחב אותם בשפוד מעל ראשו של טלה (באמיתות אינו למעלה אלא למטה כיון שראשו של טלה נמצא למטה בתחתית השפוד בצד עוביו, כמבואר בתוד"ה כיצד), ועי"ז נצלה כאחת ואינו דומה לבישול. וכן ס"ל גם לר' טרפון שהיה קורה לפסח "גדי מקולס", פי', ככובע על ראש גבור - דכך היו כרעיו ובני מעיו תחובים בשפוד מעל ראשו.

[4] וזה נקרא גדי מקולס, ומצוה לקלסו לפסח. אכן הוכיחו התוס' (בד"ה נחתך), שלא נפסל הפסח אם לא קילסו. [מבואר בגמ' עוד, דגדי מקולס האסור לאכול בזמן הזה (במקום שנהגו שלא לאוכלו, - רש"י. וי"א שאסור בכל מקום) הוא דוקא כשצלאו כולו כאחד, אבל אם חתך ממנו אבר וצלאו בפני עצמו, או אפי' לא חתך אלא רק שלק אבר אחד (גם בעודו במחובר) לא מיקרי גדי מקולס].

[5] תחילה הבינה הגמ' (לקמן עה.) שמיירי במשנתנו באסכלא שאינה מנוקבת שהיא כמין תבנית ברזל העשויה לצלות בה, ולבסוף העמידה הגמ' בתבנית מנוקבת שעשויה כמין רשת. ומדברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות קרבן פסח ה"ט) משמע שאפי' שנוגע הברזל בבשר נמי שרי (אכן יש כמה פירושים בדבריו ע' בכס"מ ובשפ"א), ולשיטת רש"י מיירי שיש רווח גדול מאד בין בריחי הרשת שלא נוגע הברזל בבשר.

[6] לוקחים טלה או עוף, וממלאים אותו בבשר אחר, וצולים את שניהם ביחד.

[7] ס"ל לרבה דאף שהדם זב מהבשר הממולא אל דפנות הטלה או העוף, מ"מ הדם יוצא גם ממנו ד"כבולעו כך פולטו".

[8] ומחלוקתם האם צלי צריך מעט מליחה, דרש"י ס"ל שצריך, ואילו ר"ת חולק וסובר שהאש מוציאה את כל הדם. ועוד ביאר ר"ת, שאפי' לא נצלה כל צרכו ג"כ מהני, ואף שפירש דם האברים מקצתו אל קצתו, שרי דכל שלא יצא לבחוץ הוא מותר. עוד כתבו התוס' (בד"ה כבועלו), דאפי' שנמלח בשר הטלה או העוף מליחה גמורה והפנימי לא נמלח כלל, ג"כ מותר.

[9] מלשון הגמ' בעמוד ב' שאמרה "מאן דאסר" וכו', משמע שלא חזר בו אביי מחמת תשובת רבה "כבולעו כך פולטו".

[10] ואף שמודה אביי גבי פסח שדמו יוצא מחמת שפיו למטה, תירצו התוס' (בד"ה מאן), דשאני פסח שיש שם חלל רחב ביותר ולכן הדם יוצא היטב החוצה, ולא דומה למוליתא שהפתח קטן.

[11] ברש"י מבואר שעשה עיסה ונתן את הבשר בתוכה - והיינו פשטידה. אכן ר"ת וריב"א בתוס' (ד"ה טפלו) חולקים, וסוברים שבכה"ג אסור - היות שאין יוצא הדם דרך הבצק ולא אמרינן בזה "כבולעו כך פולטו", אלא מיירי באופן שרק טחו את הבשר בבלילה רכה.

[12] דודאי ע"י הצליה יצא הדם, ומה שהאדים הוא רק מחמת מוהל הבשר ואינו דם.

[13] אומצא, הוא חתיכת בשר שהאדימה ונצרר בה הדם ע"י מכה שקיבלה הבהמה בחייה. ביעי, ביצי זכר, ולפירש"י מיירי בהאדימו, ולתוס' (בד"ה וכן) פירשו אפי' בלא האדימו - והכוונה על הקרום שעליהם האסור משום דם. מיזרקי, הורידים שבצואר הבהמה.

[14] גבי מיזרקי נזכר בגמ' שצד בית השחיטה נמצא למטה, שכך הם מידב דאיב.

[15] לפירש"י מיירי באומצא שצלאה ע"ג גחלים שהיקל בה רב אחא לעיל, ובכל אופן יש בה עוד נידון לענין "החלייה". ובפירוש הראשון פירש"י שמדובר על מוהל היוצא מהבשר, ובפירושו השני מדובר בחומץ שחלט בו את הבשר אחר צלייתו. ואם הבשר היה אדום הדין שהמוהל או החומץ אסורים. והקשו תוס' (בד"ה אסמיק) על הפירוש הראשון, דממ"נ אם נצלה הבשר כל צרכו אף המוהל מותר, ואם לא נצלה כל צרכו - יש לאסור אפי' את הבשר עצמו ולא רק את המוהל (דהרי היכא דאסמיק אסור הבשר עצמו אם לא צלאו היטב, דשונה מדין דם האברים). וכן הקשו על הפירוש השני, דאם החומץ אסור יש לאסור גם את הבשר, ועוד שהחומץ מצמית את הבשר ולא מפליט את הדם. ופירש ר"י בתוס' כפירוש ריב"א בשם הבה"ג דמיירי בבשר חי שנתנו לתוך חומץ להצמיתו, ושהה שם הרבה עד שהאדים, ואז גם הבשר וגם החומץ נאסרים. ובלא אסמיק המחלוקת.

[16] כן פירש"י ולפירוש תוס' הוא סתמא דגמ'.