[1] דכיון שהמחשבה הראשונה היתה לשם פסח, נתפסה עבודה זו במחשבה זו, ואפי' שאח"כ חשב מחשבה אחרת לא מועילה היא לפסול את הקרבן. כן הוא מהלך הסוגיא שלפנינו, אלא שכתבו התוס' (בד"ה אבל) שכל זה כשיטת רבא ש"אינה לשחיטה אלא לבסוף", אבל לדעת רבה ואביי אפי' לר"מ פסול כי "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף" - ויש אפשרות לשתי המחשבות לחול.

[2] יש בכל עבודה מקום למחשבה אחת לחול גם לר"מ, ולכך אם בעבודה השניה חשב מחשבת פסול - פסל.

[3] ס"ל שאף בגמר דבריו אדם נתפס, כלומר שיכול להחיל ב' דברים בדבר אחד, וגם כאן בעבודה א' יכול הוא להחיל גם מחשבת לשמו וגם מחשבת שלא לשמו, ומועלת המחשבה שלא לשמו לפסול את הקרבן.

[4] הביאו התוס' את שיטת בן ננס הסובר דאזלינן בתר לשון אחרון לגמרי ומבטלת את הלשון הראשון, וכן כאן היא מבטלת את המחשבה הראשונה. אכן כל זה שייך דוקא בעבודה אחת, אבל בשתי עבודות כבר חלה המחשבה ופסלה ולא שייך לבטלה. (אולם ע' שפת אמת).

[5] הפסח בשאר ימות השנה צריך להשחט לשם שלמים, ולכן אם שחטו שלא לשמו - דהיינו שלא לשם פסח הוא כשר, אבל אם שחטו לשם פסח או בסתם הוא פסול.

[6] השקלא וטריא בסוגיא היא: רב דימי סבר לפסול דכמו שבשלא לשמו פוסל בזמנו אף שחשב גם מחשבת לשמו, כך לשמו שלא בזמנו פוסל בשלא בזמנו אף שחשב גם מחשבת שלא לשמו. ודחה ר' ירמיה, דיתכן שדוקא בזמנו יש כח במחשבת שלא לשמו לפסול כיון שמצאנו מחשבה זו שפוסלת בכל הזבחים, משא"כ בשלא בזמנו שפוסלת מחשבת לשמו, שלא מצאנו בכל הזבחים שמחשבת לשמו פוסלת. רבא דן להכשיר, דבאמת כל שחיטת פסח שלא בזמנו במחשבת שלא לשמו כדינו - יש בה עירוב זה, כיון שסתם פסח עומד להקרב לשמו ורק ע"י המחשבת שלא לשמו אתה מוציאו מסתם המחשבה. וניסה רב אדא לדחות, דיתכן שבכל אופן היכא שאמר בפירוש לשמו הוא חמור יותר מאשר היכא שבסתם, והביא ראיה לדבריו ודחאה רבא.