[1] דהרי כל מה שאמרת ששינוי בעלים אינו פסול בגוף הקרבן הוא משום שלא נפסל הדם או בשר הקרבן אלא הוא רק פסול מחשבה, וא"כ גם שינוי קודש כל פסולו הוא רק פסול מחשבה.

[2] כלומר, שחשב בכל אחת מד' עבודות לזרוק את הדם לשם מישהו אחר, אבל אין פוסל בו שחיטה לשם מישהו אחר וכן לא קבלה וזריקה, דכיון שכפרת הבעלים או הריצוי עליהם נעשה דוקא בזריקה, לכן רק בזריקה שייך מחשבת שינוי בעלים. [אולם גבי פסח שעיקר מה שצריכים הבעלים הוא לאכילתו, לכן שייך בו מחשבת שינוי בעלים גם בשחיטה, אבל בכל הקרבנות לא, ושפיר מקשה הגמ' כאן שאינו בד' עבודות].

[3] דכיון שמת - כבר אין שמו עליו, וגם אם יקריבו לשם מישהו אחר - לא נפסל הקרבן בזה.

[4] דהיינו אליבא דרב פנחס אינו בדוקא, דאיהו ס"ל שאפי' לאחר מיתה שייך שינוי בעלים, וצריך היורש להביא קרבן אחר.

[5] פי', דכיון שכל ישראל הם הבעלים של הקרבן, לא שייך לשנות בעליו.

[6] דוקא גבי כפרה שייך נידון זה לריב"א בתוס' דס"ל שאין מחשבת שלא לאוכליו פוסלת אלא כשמחשב להאכיל למי שאינו ראוי לאכול בשחיטה - ולא על הזריקה.

[7] ודוקא ששחטו כך, אבל אם חשב רק בזריקה ע"מ שיתכפרו בו ערלים - בפסח כשר, כיון שאין מחשבת שלא לאוכליו (וה"ה לערלים) פוסלת - אלא בזריקה.

[8] כן כתבו התוס' שבכה"ג לכו"ע פסול, דזה דין שינוי בעלים הפוסל בפסח.

[9] כן פירשו התוס', דכיון שגם זה נלמד ממה שכתוב "לפי אכלו" - שצריך דוקא לשם הראוים לאכול, וזה שוה בין בערל ובין בחולה וזקן.

[10] פי', ששחט את הפסח לערלים ולמולים - דהיינו שרק מקצתם כשרים, או ששחט לטמאים ולטהורים. ובענין פיגול פירוש "מקצת" הוא, שפיגל רק בכזית אחד, שחשב על כזית בשר מהקרבן לאכול חוץ לזמנו.

[11] פסול ערלה וטומאה נוהג רק בפסח - שערל וטמא אינם יכולים לשלוח קרבן זה, ואילו בשאר הקרבנות אף שאינם יכולים לאכול מ"מ יכולים לשלוח את קרבנם.

[12] איסור ערלות ואיסור פיגול לא הותרו מכללם, דאין שום אופן שאפשר שערל או בשר פיגול יהיה מותר באכילה. משא"כ גבי טומאה שאיסור זה הותר מכללו בציבור ומותר גם באכילה.

[13] ע' בטבלא בעמוד הבא כיצד מתפרשת מחלוקת רבה ורב חסדא לפי מסקנת רב אשי.

[14] זריקה קלה, והטעם, משום דאין מחשבת אוכלים אלא בזריקה.

[15] "וכל ערל" - כולה ערלה פסלה מקצת לא.

[16] ילפינן מדכתיב "זאת חקת הפסח" - דדוקא בשחיטה אם שחט רק לערלים פוסל, אבל בזריקה אפי' זרק רק לערלים אינו פוסל. וטעם הדבר הוא, דדוקא שחיטה שהיא תחילה לעבודות והיא הוזכרה בתורה אצל מנויים ואוכלים - פוסלת, אבל לא בזריקה.

[17] זריקה חמורה, והטעם משום שאין מחשבת פיגול נקבעת בקרבן אלא בזריקה. כלומר, אם חשב באחת מד' עבודות מחשבת פיגול - מועיל לפסול רק אם שאר כל העבודות עשה אותם בשתיקה או בכשרות (או במחשבת פיגול כמו בתחילה), אבל אם חשב עוד מחשבת פסול אחר באחד העבודות כגון חוץ למקומו - אין זה פיגול. ובירור זה נעשה רק בזריקה שאז מתברר ששאר העבודות לא נעשו בפסול.

[18] ילפינן מ"זאת" - דדוקא בשחיטה מקצתה לא פסלה, אבל בזריקה כולה פסלה.

[19] רב אשי חולק על עיקר יסוד הדרשא שנתבארה בהו"א - בין לרבה ובין לרב חסדא ד"כל ערל" משמע עד דאיכא כולה ערלה, וס"ל דאדרבה מ"כל ערל" משמע אפי' ערלה כל דהו - דהיינו שלמולים וערלים צריך להיות הדין שפסול, אלא שילפינן מ"זאת" דעד שיעשה רק לשם ערלים - לא פסל, וכיון שכן אין חילוק בין שחיטה לזריקה ובשניהם הוא אותו הדין.