פסחים דף לח. א

תבואה של מעשר שני שעשה ממנה עיסה והפריש חלה ונתנה לכהן,
האם רשאי הכהן לעשות מהחלה מצה?

אליבא דר' יוסי הגלילי [1] אליבא דר' עקיבא
ללישנא קמא אינו רשאי הסתפק ר"ל [2] - ולא נפשט
לאיכא דאמרי אינו רשאי רשאי דאמרינן הואיל [3]

מעות של מעשר שני שקנה בהם תבואה בירושלים ועשה מהם עיסה והפריש חלה ונתן לכהן,
האם רשאי הכהן לעשות מהחלה מצה (לאיכא דאמרי)?

אליבא דרבנן [4] אליבא דר' יהודה
לריש לקיש רשאי הסתפק ר"ל [5]
לרבא רשאי רשאי [6]

מי שפדה מעשר שני, וקנה במעות פירות, ורוצה לשוב ולפדותם האם רשאי? [תוד"ה רבי].

מחוץ לירושלים - ריחוק מקום בירושלים - קרוב מקום
כשהפירות טהורים לרבנן: נפדה מה"ת [7]
לר' יהודה: אינו נפדה
אינו נפדה
כשנטמאו הפירות לרבנן: נפדה
לר' יהודה: אינו נפדה

פסחים דף לח: א

חלת תודה ורקיקי נזיר, האם יוצא בהם ידי חובתו בפסח [8]? [תוד"ה חלות].

כשעשאן לעצמו כשעשאן למכור בשוק
כשלא נתקדשו בשחיטת הזבח אינו יוצא ידי חובה [9] יוצא ידי חובה [10]
כשנתקדשו בשחיטת הזבח [11] אינו יוצא ידי חובה

היכן וכמה שמן נותנים בחלות תודה וברקיקי נזיר? [רש"י].

בתודה - מביא חצי לוג בנזיר - מביא רביעית הלוג
בעשר חלות מצות, ובעשר רקיקין נותן רביעית הלוג (שמינית לכל מין)
בעשר רבוכה נותן רביעית הלוג לא היה
בעשר חמץ אינו נותן לא היה

האם רקיקי נזיר נאכלים במקומות דלהלן בזמן שהיה המשכן בנוב וגבעון?

האם נאכלים בנוב וגבעון?
למשנתנו כר"מ בזבחים (דף קיז.) נאכלים [12]
לחכמים (שם) ולר"ש [13] אינם קרבים ואינם נאכלים

-------------------------------------------------

[1] דס"ל שממעשר שני אי אפשר לעשות מצה, אפי' ממה שאינו חלה, וא"כ כ"ש שבחלה לא יוצא ידי חובה.

[2] והצד לאסור הוא, דכיון שאין אפשרות לאכול אותה "במושבות" ואינה דומה לחלק החולין שבמעשר ששם אם נטמא יכול לפדותו ולאוכלו במושבות (וא"כ לא נתמעט ממה שכתוב במצה "בכל מושבותכם"), דבחלה אם נטמאת לשריפה אזלא. והצד להתיר יתבאר בסמוך.

[3] פי', דאמרינן "הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק", פי', דסגי במה שהיה לה אפשרות להאכל בכל מקום אם לא היה קורא לה שם חלה.

[4] רבנן ס"ל שדין הלקוח במעות מעשר שני שנטמא הוא כפירות מעשר שני עצמם, וא"כ אין חילוק בין לקוח במעשר שני לפירות מעשר שני עצמם, ודינם כמו בטבלא הקודמת. אולם הנידון הוא אליבא דר' יהודה דס"ל דלקוח אינו יכול לפדותו דלא אלים כל כך לתפוס את פדיונו [או דיליף מקרא ד"ונתת הכסף" (דברים יד:כו) - כסף ראשון ולא כסף שני, תוד"ה רבי], שנמצא שאין למעשר הלקוח אפשרות להאכל במושבות אפי' אם לא קרא לו שם חלה.

[5] אליבא דר' יהודה - כדי להתיר כאן בעינן תרי הואיל, כלומר הואיל אם לא היה לקוח היה יכול להפדות כשנטמא, והואיל אם לא היה קורא לה שם חלה היה יכול להוציאה כשנטמאה, ויש להסתפק דאף אם אמרינן הואיל אחד - אולי תרי הואיל לא אמרינן.

[6] ס"ל דשם מעשר חד הוא, וכמו שיוצא במעשר עצמו - יוצא בחלתו, (כיון שבדרך כלל אפשר לצאת ידי חובה גם במצה העשויה מחלה), ויוצא גם בחלת הלקוח כיון שבא מכח מעשר.

[7] אבל מדרבנן אין לפדות, כמו שהוכיחו תוס' מסוגיא דזבחים (דף מט.) שאפי' בריחוק מקום לא נפדה כשהפירות טהורים.

[8] מבואר בגמ', שכל הנידון הוא דוקא אליבא דר"ע דלא דריש מ"לחם עוני" דבעינן דוקא לחם שראוי לאוכלו גם כשהוא אונן, דאילו לר' יוסי דבעי לחם שראוי לאוכלו כשהוא אונן תיפוק ליה שאינו יוצא בחלות תודה ורקיקי נזיר - משום שהם אינם נאכלים באינות אלא בשמחה.

[9] ונתבארו בגמ' שני טעמים, רבה דרש מדכתיב (שמות יב:יז) "ושמרתם את המצות" - דבעינן מצה המתמרת לשם מצה, ויצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח, כלומר כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ תכוון לשם מצה של מצוה. ואילו רב יוסף למד מדכתיב (שם:טו) "שבעת ימים מצות תאכלו" - דמצה הנאכלת לשבעה ימים דוקא יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה. והגם שכל זמן שלא נתקדשו בשחיטת הזבח ראוים הם להאכל לשבעה ימים, מ"מ פירש"י שגם רב יוסף מודה לטעם של רבה דבעינן שיהיה לשם מצה הראויה לשבעה, וכשעשה את המצה נתכוון לשם מצה הראויה ליום ולילה. [עוד פירש"י שבזה יש נפ"מ בין הפירושים, דלרב יוסף היכא שנתכוון לשם תודה ולשם מצה לא מהני כיון שבמחשבתו לשם תודה הרי שאינו שימור לשום מצה כל שבעה, משא"כ לרבה אם נתכוון לשם מצה ולשם תודה מהני].

[10] דכל מי שעושה את הדבר על מנת למכור בשוק כוונתו שאם ימכר - ימכר, ואם לא שיהיה לעצמו לצאת בו ידי חובת מצה.

[11] ביארו התוס' ע"פ דברי רש"י בסוגיין ולעיל במשנה (דף לה.) שודאי לא מיירי הכא בכה"ג שהתקדשו ע"י שחיטת הזבח, דא"כ הרי הם ממון גבוה כדין קדשים קלים (דכך ס"ל לרוב התנאים מלבד ריה"ג), ויש למעט מהא דבעינן מצתכם - שלכם. (אכן ע' בראשונים ובמהרש"ל ובמהר"ם לפירוש אחר).

[12] ובין למ"ד בזבחים שם שהיו קרבים רק בבמה גדולה ובין למ"ד שהיו קרבים גם בבמה קטנה, מ"מ נאכלים הם בכל מקום, כלומר לא רק בנוב וגבעון, דהרי הדין שקדשים קלים נאכלים בכל הרואה, או אפי' בכל מקום שיכול לקחת אותם תוך זמן אכילתם, ע' בזבחים שם. ולפ"ז מה שאמר בנוב וגבעון, לאו דוקא אלא הכוונה בזמן שהיה המשכן שם. - רבינו דוד.

[13] בזבחים נחלקו חכמים ור"ש האם קרבים בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה (-כאן וכאן) עולה ושלמים, דלחכמים קרבו ולר"ש לא קרבו, ורק בגדולה הקריבו פסחים וחובות הקבוע להם זמן. עכ"פ לכו"ע לא קרבו קרבנות נזיר, ולא היה מציאות של חלות נזיר בנוב וגבעון או בשאר מקומות, ושפיר מתמעט "ממושבותיכם" דאינם כשרים למצות.

עוד חומר לימוד על הדף