[1] רש"י מפרש במעשה אבא שאול - שהיה גבל של בית רבי - שהיו מחממין לו חמין בחטין של תרומה, שמיירי לצורך ישראל שקנו את החטין מהכהנים בזול. אכן התוס' חולקים, וס"ל שהנאה של כילוי כגון הדלקה - אסור לישראל להנות מתרומה טמאה. וביישוב שיטת רש"י נאמרו ג' שיטות: א) דחולק ביסוד זה, וס"ל שגם הנאה של כילוי מותרת לישראל מתרומה, - ע' מאירי ופנ"י. ב) דס"ל שהנאה של כילוי אינה אסורה אלא מדרבנן, ובבית רבי שהוא לצורך רבים לא גזרו, - אור חדש. ג) דמודה שהנאה של כילוי אסורה מה"ת, אבל בבית רבי היו גם כהנים וגם ישראלים, ומתוך שגם הכהנים נהנים מהדלקה זו גם הישראל נהנים כדין נר לאחד נר למאה, - צל"ח.

[2] וכתבו התוס' (בד"ה טהרו), דמה דאיתא בתוספתא ד"גידולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין", היינו לענין שחייב ליתן מהם לקט שכחה ופאה, ולוקטים אותה עניי כהנים ועניי ישראל (ועניי ישראל מוכרין אותה אח"כ לכהנים - דאסורה לזרים).

[3] רבא בר מתנה הוקשה לו על הפירוש שמסרו תלמידיו של רבה, דלדבריהם יוצא שהמשנה באה לחדש ש"גידולי תרומה תרומה" (כלומר, שאם הזרעים היו תרומה - גם מה שגדל מהם עדיין נשאר בקדושת תרומה). וזה קשה, דזה כבר השמיעתנו משנה אחרת, דאיתא במס' תרומה (פ"ט מ"ד) "גידולי תרומה תרומה". וכי תאמר שהמשנה שפירש רבה באה לאשמועינן שאפי' "גידולי גידולין" דינם כתרומה (כלומר, בדבר שאין זרעו כלה - דאם זרעו כלה אין גידולי גידולין אסורים - כגון בצלים, שכשותל אחד מתרבים להיות ארבעה או ששה - וזה גידול אחד, והגבעולים שצומחים מהם הוא גידולי גידולין, - לפירוש רש"י. והתוס' (בד"ה גידולי) פירשו, ד"גידולין" היינו מה שגדל בפעם הראשונה, ו"גידולי גידולין" הוא מה שזרע שוב את מה שגדל). זה אינו, דגם זה משנה מפורשת (שם ט:ו) "הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין". ומה באה א"כ המשנה לאשמועינן.

[4] פי' יצא חוץ לקלעים - היינו חוץ לחומת העזרה, ומיירי בקדשי קדשים, שנפסלים בהכי בפסול יוצא. (אבל קדשים קלים כל שלא יצאו מחומת ירושלים לא נפסלו).

[5] ס"ל לר' אליעזר שזורקין את הדם אף שאין בשר.

[6] ס"ל לר' יהושע שאם נטמא בשר לא יזרוק את הדם לכתחילה, אכן בדיעבד אם זרק - הורצה, כיון שהציץ מרצה. והנה ריצוי ציץ שייך רק על ענין טומאה, וא"כ הניחא לר' יוחנן שאמר שהיסח הדעת הוא פסול טומאה א"כ י"ל דפירוש נפסל היינו בהיסח הדעת - ומהני ריצוי ציץ בזה, אלא לריש לקיש דס"ל דהיסח הדעת הוא פסול הגוף, מה מועיל ריצוי ציץ בזה. ולכן מפרש ריש לקיש דהאי נפסל לאו בהיסח הדעת אלא בנגיעת טבול יום, והברייתא נקטה שני סוגי טומאה. ולגבי מה שמועילה הזריקה ליוצא, אינו משום ריצוי ציץ, אלא משום דפסול חסרון מחיצות הוא פסול מחמת דבר אחר - ואינו פסול בגוף הבשר, ועל פסול כזה מועילה זריקת הדם, - רש"י ד"ה אי אמרת, ותוד"ה שאם.

[7] ע"י שמחבר את המים במי המקוה, נחשבים המים כאילו "נזרעו" במקוה, ובטלה מהם טומאה, כמו שמצינו גבי זריעה בקרקע של זרעים טמאים, שע"י הזריעה בטלה מהם הטומאה. במקדש היתה אמת המים שהיתה הולכת לאורך כל העזרה, והמים שם היו כמי מקוה, ואפשר היה להשיק שם.

[8] רב דימי למד מדין ענבים שנטמאו, שאם הקדישן ואח"כ דרכן לא מהני מה שידרוך פחות פחות מכביצה, ומחמת מעלה. ואף שמיירי בענבים שהקדישן רק בקדושת פה, דלא שייך בהם קדושת כלי שרת, דאין כלי שרת מקדש אלא מה שראוי לו, וענבים אינם ראוים למזבח.

[9] וס"ל שאין להביא ראיה מדין הענבים, דשם מיירי גבי תרומה שכל קדושתה הוא קדושת פה, אבל בהקדש היכא שצריך קדושת כלי - אה"נ די"ל דלא מועיל קדושת פה, ולא עבוד ביה רבנן מעלה.

[10] כלומר, שנתן אותם בכלי שרת לצורך הניסוך, ולא רק הקדישן בפה.