[1] דכיון שאמר ר' מאיר שאם אמר אחד בשתים ואחד בשלש עדותן קיימת, יש לנו ללמוד מזה שגם בזמן הכי ארוך שיכול להיות שהם חלוקים בעדותן - אמרינן שאדם טועה בו. וכגון כאן, שאפשר לומר שזה שאמר בשתים כוונתו תחילת שתים, וזה שאמר בשלש כוונתו בסוף שלש - שיש שעתיים חסר משהו ביניהם, ובכל אופן עדותן קיימת מכיון שאמרינן שבזמן של שעתיים חסר משהו אדם טועה. וביארו התוס' (בד"ה אלא), שאף שס"ל שאדם טועה בשעתיים, מ"מ אין לתלות הטעות בשניהם אלא באחד מהם, דאל"כ אפשר לקיים את העדות עד ארבע שעות.

[2] כנ"ל בדברי ר"מ, דכיון שאמר ר' יהודה שאפי' אם אחד אמר בשלש ואחד בחמש עדותן קיימת, הרי שאפשר למצוא שלש שעות חסר משהו.

[3] דכיון שאמר בשתים ויש לנו לשמוע או בתחילת שתים או בסוף שתים, ולכן היה בדין לתת לו שעתים קודם תחילת שעה שתים, דהיינו שעה שתים עשרה של סוף הלילה ושעה ראשונה של תחילת היום, אלא כיון שאין אדם טועה בין יום ללילה לכן נותנים לו רק את השעה הראשונה. וכן נותנים לו שעתים אחרי שעה שתים, דהיינו שעה שלישית ורביעית.

[4] ופירושו כנ"ל דכיון שנותנים לו שעתים, ואם אמר שלש יתכן שהוא סוף שלש לכן נותנים לו עוד את השעה החמישית, ובתחילה אי אפשר לתת לו יותר משעה ראשונה וכנ"ל.

[5] לר' יהודה אדם טועה בשלש שעות, והיה בדין לתת לו גם שעה שתים עשרה של הלילה, כי יתכן שכוונתו לתחילת שלש וטועה שלש שעות קודם, אלא שלא טועה אדם בין יום ללילה. וכן היה בדין לתת לו גם את השעה השביעית, כי יתכן שכוונתו לסוף שלש, ויש לו א"כ רביעית חמישית וששית, אלא שכיון שבשבע כבר חמה במערב והוא אמר שעה שלש שעדיין חמה במזרח, ולכך ודאי אינו טועה על שעת שבע.

[6] ופירושו כנ"ל דכיון שנותנים לו שעתיים, והוא אמר בחמש - שיש לפרשו תחילת חמש, לכך נותנים לו שניה שלישית ורביעית. ולאחר מכן היה בדין לתת לו ששית שביעית ושמינית, כיון שיש לפרש שכוונתו על סוף חמש, אלא כיון שאין אדם טועה בין חמש לשבע, דחמש חמה במזרח ובשבע במערב, לכן נותנים לו רק עד סוף ששית.

[7] תירצה הגמ' דכיון שעדות מסורה לזריזים לכן טועים רק קצת, אבל חמץ מסור לכל וטועים יותר.

[8] כיון שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב, לא יטעה בשעה שבע לחשוב שהיא חמש, ולכן מותר כל חמש.

[9] אין הכוונה בשאלה זו על כל שעה ששית, וכמו שכתבו התוס' (בד"ה ניכול), דהא ודאי דצריך לשרוף תוך שעה ששית.

[10] פי', החמה נמצאת באמצע הרקיע בשעה ששית - לא נוטה לא למזרח ולא למערב, ובקל אפשר לטעות ולחשוב בתחילת שעה שביעית שהיא עדיין ששית, ולכן אסרו גם לכל ששית.

[11] כלומר, וכיון שכן אף שלגבי עדות לא טועים בין חמש לשבע, גבי חמץ יש לחוש שיטעו יותר, ולכן אסרו גם לכל שעה חמישית.

[12] פי', לגבי חמץ גזרו לאסור לאכול בשעה חמישית אף שאין אדם טועה בין חמש לשבע משום יום המעונן. אכן לגבי עדות, לא תלינן שאדם טועה בין חמש לשבע ביום המעונן כדי לקיים את עדותן ולהרוג את הנפש, אלא אדרבה אזלינן בתר הרוב שאינו יום מעונן כדי להציל את הנידון, וע' תוס' רבינו פרץ ותוס' שאנץ.

[13] וא"כ מקשה רבינא לרבא מדוע צריך לחפש עצים, שימתין עד שעת ביעורו, דהיינו שעה שביעית ואז ישביתנו בכל דבר. והקשה ר"ת, דאיך ימתין עד שעת ביעורו, הרי ר' יהודה גזר אפי' שלא לבדוק בשעה זו שמא יאכלנו, וא"כ כ"ש שלא ישאיר אותו עד אז בכוונה. ועוד דשעה ששית היא שעת הביעור.

[14] דכיון שאין מצוה לבערו אלא מדרבנן הקילו חכמים שיבערו בכל דבר.