[1] "משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי", ולר' יהודה היה זה ברצון חכמים, ולר"מ (רבנן) הוי שלא ברצון חכמים. וביאר רבה דהטעם שלא גזר ר' יהודה כמו שגזר במתניתין דידן, הוא משום שהיו עושים זאת בשינוי, שלא היו קוצרים במגל אלא היו קוטפים ביד. וכן את הטחינה היו עושים בריחים של יד, ואת ההרקדה היו עושים בנפה הפוכה, כלומר שהיו מנפים בצד האחורי של הנפה. אלא שהוקשה לגמ' משדות בית השלחין ושבעמקים ששם מותר לקצור במגל - ולא עושה שינוי, ואיך יהיה זכור שלא לאכול ממנו אליבא דר' יהודה. ותירץ אביי דשאני חדש שאדם מובדל מאיסורו כל השנה, ולכן לא יבוא לאכול ממנו, משא"כ חמץ שאדם לא מובדל ממנו כל השנה חיישינן טפי לר' יהודה שמא יבוא לאכול ממנו. ועל הסתירה בדברי רבנן תירץ רבא, דאף שלגבי חדש גזרו, גבי חמץ לא גזרו, דמכיון שכל כולו הוא בא לחזר על החמץ בשביל לשורפו, וכי יבוא לאכול ממנו.

[2] הקשתה הגמ', על תירוץ אביי שאמר דכל היכא דלא בדיל מיניה - כגון חמץ - גזר ר' יהודה, א"כ קשה למה לגבי שבת לא גזר, בנידון שפופרת של ביצה. והיינו שנותן בצד הנר (-צלוחית שבא השמן) מעליה שפופרת של ביצה חלולה מלאה שמן שטפטף אל הנר שמן כל הזמן. ותירצה, שמשום חומר שבת בדיל הוא מהשמן שבשפופרת.

[3] לקושרו אסור, דקושר הוי אב מלאכה, אכן נחלקו מה יעשה. ובהו"א סברה הגמ' שטעמו של ר' יהודה שלא יענוב אלא רק יכרוך בפסקיא משום שסבר שגוזרים בשבת עניבה אטו קשירה, והוקשה לגמ' הא ר' יהודה ס"ל שמחמת חומר של שבת אדם נזהר ולא יבוא לעשות איסור. ותירצה שטעמו של ר' יהודה משום שעניבה בעצמה אסור כקשירה. ומה שקשה דרבנן אדרבנן, דכאן התירו לעשות עניבה ולא גזרו אטו קשירה, ואילו בשפופרת של ביצה כן גזרו, תירצה הגמ' דשמן שבנר הוא אותו שמן שמשתמש בו האדם ולכן עשוי להחליף ולהשתמש בו, משא"כ עניבה בקשירה שהם שני מעשים שונים לא מתחלפי ליה, ואם תתיר לו עניבה אין לחוש שיבוא לקשור.

[4] שוב הקשתה הגמ' דרבנן אדרבנן, דאיך אמרו שלא גזרו בקשר אטו עניבה, ואילו כאן גזרו ולא רצו להתיר לקשור את הדלי בחבל גרדי משום חבל דעלמא - שיש לחוש שמא יבטלנו שם ותהיה הקשירה אב מלאכה. ותירצה הגמ', דחבל בחבל מיחלף אבל קשירה בעניבה לא מיחלפא.

[5] הקשתה הגמ', איך אמר אביי לעיל דכל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה, הרי גבי בכור שהוא קדשים ובדיל מיניה ובכל אופן גזר ר' יהודה גבי בכור שאחזו דם שלא יקיז ממנו במקום שלא עושה מום אטו מקום שעושה בו מום. ותירצה, דשאני התם שמתוך שזה הכהן בהול על ממונו - דהיינו זה הבכור שלא ימות, אם תתיר לו במקום שלא עושה מום יבוא לעשות במקום שעושה מום. ורבנן שלא גזרו כאן, משום שסברו, דאדרבה אם לא תתיר לו להציל כלל, יבוא לעשות באיסור - ואז ודאי לא יזהר לעשות במקום שאינו עושה מום. ובתוס' (בד"ה כל) הוסיפו, דמה שלא גזרו בזה כמו בחמץ, דמשום פסידא דבכור לא רצו לגזור.

[6] עוד שאלה הגמ' דמאי שנא גבי חמץ שגוזר בו ר' יהודה אחר שעת ביעורו שלא יבדוק שמא יאכלנו, ואילו גבי קירצוף בהמה לא גוזר ר' יהודה שמא יבוא לעשות קירוד. ותירצה הגמ', דלחם דמצה המותר בפסח מיחלף לו בלחם חמץ האסור, ולכן אסור לבדוק. משא"כ אם נתיר לו קידור לא יבוא להחליף לעשות גם קירצוף. ואילו רבנן סוברים שאפי' קידור בקרצוף מיחלף, ושאני חמץ שכל כולו מחזר עליו לשורפו לכן לא חששו שם.

[7] ואף שלכאורה ס"ל שבהפרש של זמן כזה יש לתלות שהם טועים וכדלקמן, מ"מ בשעות חמש ושבע לא טועים, כיון שהחמה בחמש במזרח ובשבע במערב, והדבר ניכר.

[8] ולכן דוקא באחד אומר בשתים ואחד אומר בשלש עדותן קיימת, כי אמרינן שהמעשה שהם מעידים עליו היה ברגע שיצאה השעה השניה ונכנסה השעה השלישית, וממילא זה שאמר בשתים כוונתו לסוף שתים וזה שאמר בשלש כוונתו על תחילת שלש, ושניהם מתכוונים על אותו רגע בלא לטעות.

[9] ולכן אפי' בכה"ג שאחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן קיימת, כי אמרינן שהמעשה שהם מעידים עליו היה באמצע השעה הרביעית. וזה שאמר בשלש הכוונה לסוף שלש, וטועה בחצי שעה שהקדים המעשה מחצי ארבע לסוף שלש. ואילו זה שאמר בחמש כוונתו לתחילת חמש, וטועה בחצי שעה שאיחר את המעשה בחצי שעה מחצי ארבע לתחילת חמש.

[10] ביאר בתוס' הרא"ש שהחילוק בין לשון זו ללשון הקודמת, משום שדוחק לומר שהיה המעשה בדיוק בשניה המצומצמת שהיא סוף שתים ותחילת שלש, ולכן יותר קל לפרש שיש ביניהם משהו.

[11] ע' חידושי הר"ן שמבאר שהלשון הזאת סוברת שלא אמרינן ששניהם טעו, אלא שרק אחד מהם טעה, ולדוגמא אם היה המעשה בסוף שלש, הרי שזה שאמר בשלש לא טעה, והשני שאמר בחמש כוונתו לתחילת חמש וטעה בשעה ומשהו מסוף שלש עד תחילת חמש. או להיפך אם היה המעשה בתחלת חמש, הרי זה שאמר בחמש לא טעה, וזה שאמר בשלש כוונתו לסוף שלש, וטעה שעה ומשהו עד תחילת חמש. (וע"ע במהרש"א ובצל"ח).