[1] ואם הפכו, שאמר הבעל בלשון חכם והחכם בלשון בעל, לא מועיל. דתיבות "זה הדבר" משמעותם למעט - שרק באופן הנאמר להדיא בתורה אפשר לעשות, ולכך כיון שגבי בעל נאמר להדיא בתורה לשון הפרה, וכדכתיב (במדבר ל:ט) "ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה" - לכן צריך להגיד דוקא בלשון הפרה. ודין הפרתו הוא רק מכאן ולהבא, כלומר שהנדר מתבטל רק בשעת הפרתו - ולא אמרינן שכאילו לא נדר כלל. ואילו החכם מתיר את הנדר מעיקרו, ועושה אותו חולין וכדילפינן מקרא (שם:ג) "איש כי ידור וגו' לא יחל דברו" ודרישנן הוא אינו מיחל אבל אחרים - חכם - מיחל ועושה אותו חולין, והיינו שמתיר אותו, כי על חולין שייך לומר מתיר. וגם הוא צריך לומר דוקא בלשון התרה, וכן מועיל שיאמר "אין כאן נדר", שגם הוא לשון התרה מעיקרא.

[2] על כרחך דגם ב"ה מודים בלימוד הזה, והגם שהם צריכים לתיבות "זה הדבר" לגז"ש, י"ל דס"ל דאה"נ דקרא דנדרים אינו מפונה - דבעינן ליה לגופיה, והייתור (להיות מופנה) הוא קרא דשחוטי חוץ.

[3] פי', דלא בעינן בנדרים דוקא מומחין, דכמו שגבי שחוטי חוץ נתרבו אהרן ובניו וכל ישראל כך לגבי נדרים. אמנם מפרש הר"ן שההדיוטות הכשרים להפרת נדרים, הם דוקא מאלו שמסבירים להם ומבינים, אולם אם אינם מבינים מה שיסבירו להם - אינם כלום, ולא מתירין את הנדר.

[4] פי', ולשיטתם לא נאמר "ראשי המטות" בפרשת שחוטי חוץ אכן לב"ה דילפי לגז"ש "זה הדבר", נחשב כאילו נכתב גם בשחוטי חוץ "ראשי המטות".

[5] דהיינו שיכול להשאל על מה שהקדיש לבית המקדש ולהחזירו לחולין, ונפ"מ לענין שחוטי חוץ שאם נשאל על מה שהקריב בחוץ - והחזירו לחולין בשאלתו, מתבטל האיסור למפרע.

[6] פי', דרשינן מדכתיב (ויקרא כג:מד) "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ותניא ר' יוסי הגלילי אומר מועדי ה' נאמרו - ולא נאמר שבת בראשית עמהן בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו - ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם, והקשתה הגמ' על הלימוד של בן עזאי הרי מיד בסמוך להם נאמרה פרשת נדרים, ואיך נאמר שלא נאמר פרשת נדרים עמהם. ומתרצת דה"ק: מועדי ה' צריכין מומחה ואין פרשת נדרים צריכה מומחה ואפי' שלשה הדיוטות.