[1] תחילה סברה הגמ' שמיירי בתרומה ביד כהן, או ביד ישראל שירש את אביו כהן ושבכה"ג לא יכול להשאל עליה ולא הוי דבר שיש לו מתירין דאפי' באלף לא בטיל. ודחתה הגמ' שהרי כתוב בסיפא "תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה" ודין זה שייך רק בתרומה ביד ישראל (שלא יכול להנות מהסאה תרומה שנפלה שם), ומה שקשה דא"כ איך בטלה הא הוי דבר שיש לו מתירין, תירצה הגמ' שכיון שאין מצוה להשאל על תרומה - לא חשיב דבר שיש לו מתירין, ולכן שונה דינו מקונמות שיש מצוה להשאל עליהם משום ר' נתן.

[2] הגם שלקמן יבואר שלגבי שביעית יש חילוק - לפחות אליבא דרשב"ג - בין אם צמחו מאליהם לבין אם טרח, לגבי מעשר אין חילוק כיון שהתורה אמרה "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" - דהיינו שיש לך לעשר כל מה שזרעת היינו גם את העיקר, ובודאי התורה מדברת באופנים הרגילים שאדם זורע, דהיינו זרעים מתוקנים - שנקראים "זרעך", וחזינן דאיכא גזה"כ שמעשר הכל גם היכא שטרח לזרוע.

[3] טען רב חסדא דהיתר שבהם להיכן הלך, ואפי' אם נאמר שגידולין של היתר מבטלים עיקר של איסור, זה דוקא מתי שרבו גידולים על האיסור שאינו טועם טעם האיסור כלל, אבל לגבי מעשר אינו שייך לענין נתינת טעם, אלא שצריך לעשר לפי חשבון הטבל שנמצא כאן, א"כ אפי' אם יש כאן מיעוט קטן של חולין לא צריך לעשר כנגדו - ולמה יעשר לפי כולה.