[1] לשון המשנה "ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר", ומדייק אביי מהלשון "חוכך" ולא נקט "מחמיר" בסתמא ש"מ שרק מחמת הספק החמיר ר"ע, ולכן לא לוקה על זה.

[2] דס"ל לרב פפא דלכו"ע לא חל בלשון זו נדר של איסור הנאה, אפי' שסיים "שאני אוכל לך", דהרי בלשון נידוי ושמתא ואין זה לשון לחול בו נדר. וביארו התוס' (ד"ה משמתנא), וז"ל: דלשון קללה הוא כמו מקוללני ממך, ואפי' את"ל שמנדה עצמו מלעמוד בד' אמותיו, מ"מ איסור הנאה לא משמע בלשון זו.

[3] ס"ל לרב חסדא דפליגי ר"ע וחכמים "במשמתנא", ולפ"ז ר"ע חוכך בזה להחמיר, אכן הוא איסור בעלמא אבל אינו לוקה, דהרי ר"ע לא החמיר לגמרי.

[4] ס"ל לתוס' דבסתם נידוי על עבירה - באופן שבא על עונש כביזוי תלמיד חכם צריך להמתין ל' יום, משא"כ במוציא שם שמים לבטלה שלא בא הנידוי לעונש, אלא בשביל לאיים ולהתרות בו שלא יעשה עוד פעם, בזה הדין שאין בין נידוי להפרה ולא כלום.

[5] ונדחתה הסוגיא במו"ק שאמרה שצריך להמתין מפני סוגיין דס"ל שאין בין נידוי להפרה ולא כלום.

[6] כסוגיין שנידה עצמו מחמת כבוד הת"ח שהיה חייב נידוי, אבל אם חייב נידוי מן הדין, אין מפר לעצמו.