[1] ולאפוקי נפש בהמה שאינה מטמאת באהל, ומכאן למדנו שמותר לנזיר להטמא בטומאת נבילות, ורק לאדם אסור. והדרשא היא מדכתיב "לֹא יָבֹא" מי שמטמא בביאה (באהל) וזה דוקא אדם.

[2] ולקמן (דף מט.) מבואר למה צריך גם "לאביו" וגם "ולאמו" ללמד זאת.

[3] ומזה לומדים גבי כה"ג את הדין שדוקא במותם אינו נטמא לאביו ואמו, אבל הוא נטמא לצרעתם ולזיבתם.

[4] לר' ישמעאל לא צריך לימוד זה, דכיון שמצאנו שהצריך הכתוב לכה"ג להטמא, וכן מצינו שהצריך הכתוב לנזיר להטמא, "מה לי חד לאו מה לי ב' לאוין". פי', אין חידוש יותר בזה שמצטרף בו ב' קדושות שצריך להטמא למת מצוה.

[5] וצריך לזה פסוק מיוחד, כדי לחדש שהגם שלמול את בנו ולעשות פסחו הם מצות עשה שיש בהם כרת, ולא רק איסור לאו כמו גבי טומאה, בכל אופן מת מצוה דוחה אותם.

[6] אכן דחתה הגמ', שזה לא צריך לימוד כיון שלומדים מ"לאחיו" האמור בנזיר - שאם היה כה"ג ונזיר שאינו נטמא לאחיו אבל נטמא למת מצוה, א"כ כ"ש שכה"ג לחודיה שנטמא למת מצוה.