[1] תוס' הביאו בשם הקונטרס שערלה נחשב שאין איסורו איסור עולם כיון שאין לו היתר לאיסורו, וחלקו עליו ואמרו שכן יש היתר לאיסורו בשנה הרביעית שהרי הוא רבעי שמחללו ומותר. ולכן פירשו שהחומרא בערלה שאיסורו איסור עולם, ולא כהקונטרס שלא נחשב איסורו לעולם, משום שאחר ג' שנים מותרים פירות הערלה.

[2] פי', אם אכל כזית מהיתר ומהאיסור אפי' שהם אינם מעורבים מצטרפים לחייב אותו במלקות. ודין טעם כעיקר הוא שנתערב האיסור בהיתר, ונתן האיסור טעם בהיתר. ונמצא ש"היתר מצטרף לאיסור" הוא חידוש יותר מדין "טעם כעיקר".

[3] דהיינו בשר שנתבשל בחלב - שהבשר הוא בעין רק שבלע טעם החלב.

[4] דהיינו קדירה שבישל בה עכו"ם, כשחוזר הישראל ומבשל בה הקדרה מגעלת ופולטת את בליעתה לתוך התבשיל של הישראל, והנה גיעולי עכו"ם הוא רק טעם בעלמא ובכל אופן אסור, וה"ה כל דבר.

[5] ר"ע ס"ל ששני הפסוקים באו ללמד על דין היתר מצטרף לאיסור (דטעם כעיקר יליף בכל התורה מדין גיעולי עכו"ם), וכיון שכן הוו להו ב' כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים, דאף שהוצרך הכתוב לכתוב בנזיר משום שלא יכול ללומדו מחטאת - דחולין מקדשים לא ילפינן, מ"מ לכתוב רחמנא רק בנזיר והיינו לומדים ממנו את החטאת, ומזה שכתב בשניהם ש"מ שלא ילפינן מינייהו לכל התורה וכדין ב' כתובים.

[6] ס"ל דשני הפסוקים איירי לענין טעם כעיקר, ואיכא צריכותא בינייהו, דאי כתב רק בחטאת לא יליף נזיר מינה - דחולין מקדשים לא ילפינן ואי כתב רק גבי נזיר לא ילפינן חטאת מינה, דשאני איסורי נזיר דחמירי דאפי' חרצן אסור לו.

[7] הגמ' מבארת את דברי חכמים על הצד שהם מודים לר"ע שאפשר ללמוד מנזיר לכל התורה, וא"כ מנזיר ילפינן כבר לדין טעם כעיקר, ועל כרחך שחטאת באה ללמד דין חדש המיוחד רק לחטאת דאמרינן בה היתר מצטרף לאיסור, ולא לומדים חולין מקדשים.