[1] ולריש לקיש אמר ר' אושעיא טמא ודאי - ואם נגעה העיסה בתרומה שורפין. ור' יוחנן ס"ל דאין זו חזקה ששורפין עליה תרומה, אלא הוי ספק - לא אוכלים ולא שורפין. והגם שמן הדין היה לטהר לגמרי, דהרי הוא "ספק טומאה בדבר שאין בו דעת להשאל שטהור", בכל אופן החמירו חכמים כאן ועשו אותו כמי שיש בו דעת להשאל וטמא או בודאי כר"ל או תולין כר' יוחנן.

[2] וסבר ר"מ לטהר, דסמוך מיעוטא דלא נגע בעיסה - אלא אדם אחר נתן לו, לחזקת טהרה של העיסה, ולכך העיסה טהורה. אולם רבנן ס"ל דכיון שדרך התינוק לטפח בעיסה מעצמו - הוי רובא, ורוב מכריע את החזקה. וכיון שאמרינן שמסתמא נגע בעיסה, אפי' אם לא יהיה עיסה בידו יהיה טמא, דהא התינוק ודאי טמא, ויש לנו רוב לומר שנגע בעיסה.

[3] הקשו התוס' על גירסתנו, דמשמע מדיוק המשנה שרבנן אוסרים אפי' עם אשתו עמו, ועוד דמשמע שגם לר' שמעון אינו מותר להתייחד עם שתי נשים רק עם יש את אשתו גם כן (והיא שלישית), אבל אם אחת משתי הנשים היא אשתו - ג"כ לא מהני. והקשו על זה שמהסוגיא דע"ז משמע שאפי' לרבנן מותר אפי' אם אשתו אחת משתי הנשים - כי היא משמרתו.

[4] וכך הגירסא, לא יתייחד אדם אם שתי נשים וכו', ר' שמעון אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים (אפי' אין אשתו עמו). ובזמן שאשתו עמו - ישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו, ע"כ. והסיפא הזו מתיבות "ובזמן שאשתו עמו" וכו', אתיא נמי לרבנן ואפי' עם אשה אחת מותר.

[5] דשמא יצטרך אחד מהם להתפנות - ונמצא השני מתייחד עם הערוה, לכן צריך שלשה.