קידושין דף מג. א

מאיפה לומדים שאין שליח לדבר עבירה?

למ"ד שני כתובים וכו' מלמדין למ"ד שני וכו' אין מלמדים
לבית הלל שליחות יד, מעילה, וטביחה ומכירה [1]
לבית שמאי מעילה, וטביחה ומכירה [2] ילפינן משחוטי חוץ [3]

מה דרשינן מהפסוק בשחוטי חוץ (ויקרא יז:ד)
"דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ"?

דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא
למ"ד שני וכו' אין מלמדים שאין שליח לד"ע בשחוטי חוץ שבכל התורה אין שליח לד"ע
למ"ד שני כתובים וכו' מלמדין [4] ב' שאחזו בסכין ושחטו פטורים למעט אנוס ושוגג ומוטעה

האם שמאי הזקן ס"ל דאין שליח לדבר עבירה?

האם יש שליח לדבר עבירה מה הדין המשלח להרוג
לתירוץ א' יש שליח לדבר עבירה המשלח חייב בדיני אדם [5]
לתירוץ ב' אין שליח לדבר עבירה וחייב בדיני שמים דינא רבה [6]
לתירוץ ג' אין שליח לדבר עבירה המשלח חייב בדיני אדם מגזה"כ [7]

קידושין דף מג: א

האם שליח נעשה עד לב"ש וב"ה?

אמר לשלשה צאו וקדשו לי האשה אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה
לתנא
קמא
ב"ש: אחד שליח והשנים עדים
ב"ה: כולם שלוחין ואין שליח נעשה עד
כולם שלוחין ואין שליח נעשה עד

לר'
נתן
למקשן אחד שליח והשנים עדים ב"ש: אחד שליח אבל שניהם עדים
ב"ה: שניהם שלוחין ואין שליח נעשה עד
לתרצן
הא' [8]
אחד שליח והשנים עדים ב"ש: שניהם שלוחין ואין שליח נעשה עד
ב"ה:
אחד שליח אבל שניהם עדים

קידושין דף מג: א

שלח חוב למלוה ע"י שנים, האם אמרינן ששלוחים אלו יכולים להעיד שפרעו למלוה?

קודם שתיקנו שבועת היסת אחר שתיקנו שבועת היסת
למ"ד המלוה חברו בעדים
צריך לפורעו בעדים
אינם יכולים להעיד שפרעו למלוה
- דהם נוגעים בעדות [9]
למ"ד אין צריך לפורעו בעדים יכולים להעיד [10] לא יכולים להעיד שפרעו למלוה [11]

נערה [12], כיצד יכולה להתקדש או להתגרש?

בגירושין בקידושין
לרבנן בין היא ובין אביה לר' יוחנן: אביה ולא היא
לר"ל: בין היא ובין אביה
לר' יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת - ואביה ולא היא
-------------------------------------------------

[1] דמזה שמצינו שגילתה התורה בכל השלש מקרים הללו שיש שליח לדבר עבירה, ש"מ שדוקא במקרים אלו שגילתה התורה בפירוש, בהם אמרינן שיש שליח לדבר עבירה, אבל בשאר דיני התורה אין שליח לדבר עבירה.

[2] אבל אי אפשר ללמוד משליחות יד, דהרי הם לומדם מהפסוק ד"על כל דבר פשע" - לחייב על המחשבה כמעשה, ולא מיותר להם הפסוק כמו ב"ה, שבא ללמד שמתחייב ע"י שליחות יד באונסין אפי' כשאמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד.

[3] ובשחוטי חוץ יש שני פסוקים, יש פסוק אחד ללמד על שחוטי חוץ עצמם, שאם אמר לשלוחו לשחוט קדשים בחוץ השליח חייב והמשלח פטור כי אין שליח לדבר עבירה, דכתיב (ויקרא יז:ד) "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ", ודרשינן "הוא" ולא שלוחו. ויש עוד ייתור שמגלה לי שיש ללמוד משחוטי חוץ לכל התורה כולה - שאין שליח לדבר עבירה, דכתיב (שם) "וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ", ודרשינן באם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל התורה כולה.

[4] ודרשות דלהלן, המ"ד דס"ל ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, דורש אותם מזה שכתובת "ההוא" ולא כתוב "הוא" והמ,ד הזה דס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים לא ס"ל לדרוש "הוא" "ההוא". וכן סברת שמאי הזקן (לפי הצד הראשון בגמ') שלא דרשינן "הוא" "ההוא", וגם ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדים, ולכך אין לו מיעוט גבי רציחה שאין שליח לדבר עבירה, אלא אדרבה אמרינן שיש שליח לד"ע, להעניש גם את המשלח וכדלהלן.

[5] אכן אמר רבא, דגם לפי צד זה, מ"מ מודה שמאי שאם אמר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהשליח חייב והמשלח פטור, כי לא מצינו בכל התורה דזה נהנה וזה מתחייב.

[6] כלומר שחייב בדיני שמים כאילו הוא הרוצח בעצמו, ואילו לת"ק חייב המשלח בדיני שמים רק בדינא זוטא, כלומר כמו מי שגרם להרוג את הנפש ולא כרוצח עצמו.

[7] אף שבעלמא אית ליה לב"ד דאמרינן אין שליח לד"ע, מ"מ שאני רציחה דאיכא קרא ד"אותו הרגת בחרב בני עמון", ללמד שמחייבים את המשלח כאילו הוא הרוצח, דלענין זה יש שליח לד"ע.

[8] כך תירצה הגמ' בתחילה להפוך את סברות ב"ש וב"ה. אכן רב אחא בריה דרבא הופך את סברות האמוראים וה"ק: דרב אמר אין שליח נעשה עד, ודבי ר' שילא אמרי דשליח נעשה עד, וא"כ מסתדרים דברי רב עם דברי ב"ה.

[9] כי אם לא יאמרו שהם מעידים שקיבל אותם המלוה, יאמר להם הלווה תחזירו לי את מה שנתתי לכם, כי פעמים שמוסר להם בפני עדים (ובזה המקרה מיירי הכא), ולא יכולים לומר לו שהחזירו לו בלי שיביאו עדים שהחזירו לו, כי המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים.

[10] כי הם נאמנים במגו שפרעו למלוה, דהיו יוכלים לומר החזרנו לך הלווה חזרה (כיון דס"ל שמלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ולא היו צריכים עדים להחזרה זו), לכך נאמנים לומר שפרעו למלוה.

[11] כיון שאין להם מגו שיכלו לומר שהחזירו אותו ללווה, דהרי היה משביע אותם שבועת היסת, וכיון שכן יותר נוח להם לשקר ולהעיד שנתנו למלוה אפי' כשלא נתנו, ולכן הם לא נאמנים. והדין הוא כך, דהם נשבעים ללווה שנתנו את הכסף למלוה ויפטרו, והמלוה ישבע ללווה שלא נפרע ויטול את מעותיו מן הלווה.

[12] בתחילה פירש רש"י דנערה דוקא, אבל קטנה דברי הכל אביה ולא היא. אכן למסקנא חזר בו רש"י ופירש, דנקט נערה וה"ה קטנה, שלרבנן יכולה להתגרש בעצמה, ומה שנקט נערה - לאשמועינן רבותא דר' יהודה, דאפי' בנערה אביה ולא היא. וכן הוכיחו התוס' (בד"ה תנן)

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף