[1] וביארו התוס' (בד"ה אלמנה), דהחילוק בין כתובה למזונות הוא, משום דמזונות לא טרפה ממשועבדים [ולכן הקילו בה מצד אחר שאם תפסה מטלטלי לא מוציאים ממנה], אבל כתובה טרפה ממשעבדי [ולכן לא הקילו עליה בתפסה]. וכל זה לפירוש ריב"א דמיירי שהתפיסה לאחר מיתה. אכן רבינו חננאל והלכות גדול פירשו, דהכא מיירי בתפיסה מחיים, ודוקא למזונות מועילה תפיסה אבל לא לכתובה משום שלא ניתנה כתובה להגבות מחיים.

[2] וכן היא דעת הערוך ורבינו חננאל. אכן כתבו התוס' (בסוף ד"ה אלמנה) לדעת הבה"ג (שפסק כרבינא), שנראה שמר בר רב אשי רק הקשה, אבל לא שלא ס"ל הכי, ובזה יישבו את אלו שפסקו כאן כרבינא, והא בכוליה הש"ס הלכה כמר בר רב אשי לגבי רבינא.

[3] דבלא ראיה היתומים נאמנים לומר פרענו כמו בכל מלוה על פה, (שטמ"ק).

[4] לוי תני "אלמנה כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראיה". ולרש"י על כרחך מדובר במזונות של שנה הבאה, דבמזונות שנה שעברה ס"ל לרש"י דסברא פשוטה היא שהיתומים נאמנים. ולרש"י הסיפא שמיירי בנשאת - היא מדברת דוקא על מזונות שעברו.

[5] ועל האלמנה להביא ראיה, וכגון שהיתומים טוענים שמכרה לכתובתה ומזונות היו מספקים לה תמיד במטלטלין, היא תצטרך להביא ראיה שלא כדבריהם ולומר שמכרה למזונות ומגיע לה עוד כתובה, ולכן טוב לה לפרש שמכרה למזונות ועדיין חייבים לה כתובה.

[6] ואם יטענו היתומים כנ"ל תהיה נאמנת שלא נתנו לה מזונות, ולכן לא צריכה לפרש בשטר למה מכרה.

[7] פי', לקוחות שלקחו שדות מבעלה, ועתה אם יגמרו נכסי יתומים תחשב כל מה שמכרה - בשביל מזונות, ואז תוכל לחזור על הלקוחות בשביל כתובה. דאם תפרש לכתובה, לא תוכל להוציא מהלקוחות למזונות דאין מוציאים למזונות ממשועבדים. ואם דואגת שהיתומים יאמרו שמכרה לכתובה ומזונות קיבלה, יכולה היא להעמיד עדים בשעת המכירה שמכרה למזונות, וכנגד היתומים תוציאם ולא כנגד הלקוחות.