[1] כתבו התוס' (בד"ה בת) דמדאורייתא פשיטא דהוי לע לעצמה דכתיב (ויקרא כה:מו) "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" - ודרשינן, אותם (עבדים) אתם מורישים לבניהם, ואין אתם מורישים את מעשה ידי בנותיכם לבניכם. וכל האיבעיא היא מדרבנן.

[2] ד"בתו ניחא ליה בהרווחה" - והקשתה איך אפשר לומר שבתו עדיפה ליה מאלמנתו, והרי כשיש נכסים מועטים, האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. ותירצה הגמ', שלגבי זילותא - שהיא זילות דילה - אלמנתו עדיפא, אבל לגבי הרווחא - בתו עדיפא ליה.

[3] ובזה יש הפסד לאב, שהרי אינה ראויה עתה להמכר כדבעי.

[4] ובתירוץ השני כתבו התוס' בפחיתה של מכירה כולי עלמא מודים דהוי של אב, אולם נחלקו גבי מה שנפסדת לקידושין, שלר' יוחנן הוי של אב, ואילו ר"ל ס"ל שלא זיכתה תורה לאב אלא קידושין ממש, אבל מה שנפחתה שעתה יכול לקדשה רק בפחות - לא זיכתה לו.

[5] ס"ל לר' יוחנן שכיון שנעשה בימי נערות הרי הוא של אביה.

[6] בהו"א אמרה הגמ' שס"ל שכבר משעת אירוסין - זכה האב בכתובה, ולכן אפי' שאח"כ נישאת לא פקע ממנו. ודחתה הגמ', דא"כ גם בבגרה יהיה הדין כן. ותירצה דטעם רבה ורב יוסף שהכתובה נכתבה ברשות האב דהרי נכתבת מעט קודם הנישואין ועדיין לא יצאה מרשותו, אכן היכא שבגרה קודם הנישואין - אין הכתובה נכתבת ברשות אב, דהרי כתיבת הכתובה היא שעה מועטת קודם הנישואין.

[7] דהרי חוב הכתובה כבר חל בשעת האירוסין, אפי' שלא נכתב אלא מעט סמוך לנישואין. ומבואר בגמ', שכל זה דוקא אם יש לה כתובה אחת, אבל כתב לה שתי כתובות ובאחת כתוב מאתים ובשניה כתוב שלש מאות, אם רוצה גובה מאתים מזמן של כתובה ראשונה המוקדם, ואם רוצה גובה שלש מאות מזמן של הכתובה המאוחרת, ולא אומרים שאת המאתים מתוכה תגבה מזמן האירוסין, ומשום שאמרינן שברגע שנכתבה כתובה שניה בהסכמתה היא מחלה את השיעבוד הראשון, ומתחיל שיעבוד שני רק מזמן כתיבת הכתובה השניה.

[8] דבתוספת לא נתחייב בה אלא משעה שכתבה.