[1] דכיון שבבל יושבים בתי דינים קבועים ובודקים אחר נשיאת כפים (וה"ה בא"י כדלקמן), משא"כ בשאר ארצות.

[2] כיון שאין אכילת חלה בחו"ל אלא מדרבנן.

[3] מבואר בברייתא הבאה שגם בסוריא ובכל מקום שמגיעים שלוחי ר"ח - נשיאת כפים ראיה, שכיון שיש שם בתי דינים לקבל את שלוחי החודש, הם גם בודקים את הנושאי כפים.

[4] וס"ל להאי תנא ד"כיבוש יחיד שמיה כיבוש", וחיביים להפריש חלה מה"ת. וסברה הגמ' להביא ראיה מכאן שמועיל אכילת חלה ליוחסין, כי אם לענין תרומה, הרי חלה ותרומה היא אותו דבר. ודחתה הגמ', שאה"נ הכוונה מחלה לתרומה, וכמ"ד דס"ל שחלה בזמן הזה היא דרבנן, ובכל אופן זה מועיל להעלותו מחלה דרבנן לתרומה דאורייתא. [ופירש"י, שאף שהיא דרבנן, בכל אופן גזרו בה משום תרומה].

[5] דכיון דס"ל להאי תנא דכיבוש יחיד שמיה כיבוש - ב"ד יושבין ומדקדקין בדבר שלא יטלו מהגרונות רק כהנים.

[6] ע' בסמוך דהאי ברייתא ס"ל דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וממילא חלה היא רק דרבנן ולא מדקדקים בה.

[7] הברייתא השניה ס"ל שכיבוש יחיד לא הוי כיבוש, וכיון שאין חילוק הגרנות במקום זה אלא מדרבנן - אין ב"ד מדקדקים עליו.

[8] אף שלא נוהג שם מעשרות וחלה, אבל זרוע לחיים וקיבה אינו מצוה התלויה בארץ אלא על הגוף, ולכן נוהג גם בחו"ל. אבל נשיאות כפים אינה ראיה, כיון שאין בחו"ל ב"ד קבועים. וכ"ש שחלה אינה ראיה - שאינה נוהגת שם.

[9] ואף שאין איסור לזרים לאכות מתנות כהונה - זרוע לחיים וקיבה, מ"מ אינן נותנים אותם אלא לכהן, והיות שכרכים הוא מקום שווקים ומצויים בו עוברים ושבים, אם לאו דכהן הוא לא היה מתחצף ליטול אותם.

[10] ס"ל שאף שס"ל להאי מ"ד שתרומה היא דרבנן, מ"מ תרומה דאורייתא שהרי מצינו שהיו חייבים בחלה בשבע שנים שכיבושו ובשבע שנים אח"כ שחילקו אף שלא נתחייבו עדיין בתרומה.

[11] דבחלה יש גזה"כ ד"בבואכם" - ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם.

[12] דכיון שיכול להאכילו בתרומה לכן מעלים על פיו, אולם להשיאו אשה מיוחסת אינו יכול - לכן לא נאמן אפי' בצירוף אדם אחר, וכמו שביארו התוס' (בד"ה נאמן).

[13] וזהו המעשה שאמרו שהעלה ר' חייא אח על פי עדות אחיו, אף שס"ל שאין מעלין קרוב ע"פ עדות קרובו, אלא דמיירי שהיה מסיח לפי תומו.