KERISUS 24 (14 Elul) ג€“ This Daf has been dedicated in honor of the Yahrzeit of Yisrael (son of Chazkel and Miryam) Rosenbaum, who passed away on 14 Elul, by his son and daughter and their families.

כריתות דף כד. א

לרבנן דס"ל דהמפריש אשם תלוי "מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש", מה הדין בהפרישו ע"פ עדים והוזמו לבסוף, האם חוזר לחולין או לא?

מה הדין? מה הטעם?
לרב יהודה אמר רב, ולר' אלעזר חוזר לחולין דאינו גומר ומפריש אלא מנסה להזימם [1]
לרבה / רבא ולר' יוחנן ירעה עד שיסתאב דמחמת הספק גמר והפריש [2]

מה דין שור הנסקל ועיר הנדחת שהוזמו עדיהם, באופנים דלהלן, האם הם הפקר?

מתי אמרינן שכבר הפקיר? מתי אמרינן שלא הפקיר?
בשור הנסקל כשמעידים שאחר רבע את שורו [3] כשמעידים שהוא רבא את השור [4]
בעיר הנדחת בכל אופן [5] לא אמרינן

הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה עליה בלשונות דלהלן, מה הדין?

אי אפשי בה בטלה היא אינה מתנה
לגירסא שלפנינו דבריו קיימים - וכל המחזיק בה זכה בה לא אמר כלום - והיא שלו
לגירסת רש"י בקרקעות: לא אמר כלום - והיא שלו [6]
במטלטלים: דבריו קיימים - והמחזיק זכה בה
דבריו קיימים [7] - וכל המחזיק בה זכה בה

כריתות דף כד: א

כתב נכסיו ועבדיו לחבירו כהן, ואמר הלה "אי אפשי בהן" - האם העבדים אוכלים בתרומה?

מה הדין? מה הטעם אליבא דר"ל?
לתנא קמא אוכלים בתרומה דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור - והמעוכב גט אוכל בתרומה
לרשב"ג אינם אוכלים דכיון שמתחילה לא קיבל לשם מתנה [8]

אשמות דלהלן שנשחטו ונתברר שלא הוצרכו, מה דין הבשר בשריפה או בקבורה?

אשם תלוי אשם ודאי קודם זריקה אשם ודאי אחר זריקה
לר' אלעזר מחלוקת תנאים האם הוא בשריפה או בקבורה [9]
לרבה בשריפה [10] מחלוקת תנאים האם הוא בשריפה או בקבורה [11]
לרב אשי בשריפה בקבורה בשריפה [12]

-------------------------------------------------

[1] והנה ברש"י (ד"ה באשם תלוי) כתב שהטעם הוא משום שאינו סומך אעדים דהא יודע בעצמו שלא אכל וסבר מייתינא סהדי ומזמי להו וכו', עכ"ל. וקשה, אם יודע בעצמו שלא אכל, איך ס"ל לרבה ור' יוחנן דכן גמר והקדיש ומשום דלבו נוקפו, דאיזה לבו נוקפו שייך כאן. ועוד שהטעם שלא גמר והקדיש - משום שיודע שלא אכל, ולא משום שמחפש להזימם. ומתוך כך יש אחרונים שהגיהו בדברי רש"י (ע' ביד בנימין מה שציין בזה, ומה שכתב הוא לפרש).

[2] והגם שמצאנו גבי מנחת קנאות שאם נמצאו עדיה זוממין מנחתה תצא לחולין, לא דמי, דמנחת קנאות לאו לכפרה היא באה - אלא לברר עון "אם חטאה או לא" - וכיון שנתברר תצא לחולין. אבל באשם תלוי שבא לכפרה, מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו.

[3] כתבו התוס' (בד"ה דאמרו), שלשיטת רבינו אפרים שלא נאסר השור בהנאה ברובע ונרבע אחר מיתתם, צ"ל דמה שהפקיר כאן הוא רק את ההפרש שיש בין כמה ששוה השור מחיים לשווי הנבלה, אבל את הנבלה עצמה ודאי לא הפקיר דהוא זכאי בה.

[4] בזה אמרינן דכיון שהוא יודע שלא עשה כן - וכמו שלבסוף הוזמו העדים, אינו מפקיר אלא כל שעה טורח לחפש עדים להזימם.

[5] דאפי' אם יודע בעצמו שלא חטא, מ"מ אומר דכיון שדין עיר הנדחת היא אחר רובה - וכנראה שאחרים חטאו, מתוך כך מתייאש ממונו, ולכך אם הוזמו לבסוף העדים כל הקודם ומחזיק בעיר הנדחת זכה בה.

[6] וביאר רש"י, שמדין זה לא קשה על ר"ל, דר"ל מיירי דוקא במתנת מטלטלים שבאה לידו והפקירה כשאמר "אי אפשר" - ולכך הוי הפקר. אולם במתנת קרקע, הוא לא הפקיר את השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת, עכ"ד. וביאר הרשב"א בגיטין (דף לב.), דבמטלטלים אם אינו רוצה במתנה ואין כוונתו להפקירה לאחרים, היה מחזירה לאדוניה, ומדלא עשה כן ודאי כשאמר "אי אפשי" כוונתו להפקיר, אולם בשדה שאין שייך בו מעשה החזרה, יש לנו לומר דמה שאמר "אי אפשי" כוונתו שאינו רוצה שתהיה מתנה זו קיימת אלא תהיה של בעליה הראשונים, אולם כיון שכבר קיבלה לא יכול לעשות כן ולכך לא אמר כלום.

[7] ומפרש רש"י שמכאן מקשה הגמ' על ר"ל, דחזינן דהיכא דאהנו דבריו - דבריו קיימים וחוזרת המתנה לבעליה, וא"כ ה"ה באמר "אי אפשי" במטלטלים שג"כ דבריו קיימים כן יהיה הדין. ומתרצת הגמ' שגם כאן הכוונה שדבריו קיימים ולא חוזרת לבעליה, אלא היא הפקר.

[8] ס"ל לרשב"ג דאמרינן "הוכיח סופו על תחילתו" - וכיון שצווח לבסוף אמרינן שמתחילה לא רצה בה, ולא זכה במתנה רגע אחת, ועוד סובר רשב"ג שהנותן מתנה הוא על דעת שיקבלו אותה ממנו, ואם לא מקבלים אותה ממנו הרי היא חוזרת אליו. ולכך לא קשה על ר"ל מדברי רשב"ג, דר"ל מיירי שכבר קיבל, ואח"כ אומר "אי אפשרי בה", וכיון שכן הוי הפקר.

[9] הוקשה לר' אלעזר איך אמר גבי אשם תלוי שהבשר בשריפה, הרי מיד בסמוך אמר גבי אשם ודאי שהבשר בקבורה. וס"ל שאין חילוק בין האשמות ולכולם יש דין חולין שנשחטו בעזרה, אלא מי ששנה ברישא בשריפה לא שנה במציעתא בקבורה. ולדבריו מה שאמר בסיפא גבי אשם ודאי אחר זריקה שהבשר בשריפה, הוא כשיטת המ"ד דס"ל שחולין שנשחטו בעזרה בשריפה. וכתבו התוס' (ד"ה אלמא) דכל דברי ר"א הם אליבא דר"מ, דלרבנן ודאי שיש חילוק בין אשם תלוי שגמר והקדישו לבין אשם ודאי שלא.

[10] דכיון שלבו נוקפו גמר ומקדיש ליה, ולכך אפי' אם נתברר לבסוף שלא צריך לו, לא חשוב חולין שנשחטו בעזרה אלא כקדשים שאירע להם פסול - שדינם בשריפה. משא"כ באשם ודאי סובר התנא הזה דחולין שנשחטו בעזרה הוא בקבורה, וחשוב חולין משום דהוי הקדש בטעות, דמסתמא שלא היה מקדישו אם היה יודע שלא צריך לו.

[11] הוקשה לרבה המציעתא לסיפא, דשניהם מיירי באשם ודאי ואיך אמר במציעתא שהוא בקבורה ובסיפא לאחר זריקה אמר שהוא בזריקה. אלא על כרחך שמי ששנה המציעתא ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה, ומי ששנה את הסיפא ס"ל שחולין שנשחטו בעזרה בשריפה.

[12] והגם שבאמת מעיקר הדין הוא בקבורה דחולין שנשחטו בעזרה הם בקבורה, וכאן כל ההקדש היה בטעות וכנ"ל. מ"מ כיון שנודע הפסול רק אחר זריקה, מיחזי כקדשים, ויבואו לטעות ולומר שקדשים שנפסלו נקברים, והם דינם בשריפה, לכן תיקנו שישרף לאחר זריקה.

עוד חומר לימוד על הדף