[1] הגם שנהנה שעי"ז נפרע החוב, מ"מ הקנס הזה שקנסוהו שיצא העבד לחירות שייך רק היכא שמכר או נתן את העבד מדעתו לגוי, אבל אם נעשה בעל כרחו אפי' שנהנה לא יצא לחירות, ואם ברח מהגוי חוזר ומשתעבד לישראל.

[2] ולכך הדין שאם מכר עבדו לפרהנג (-מציק) עכו"ם - כדי שעי"ז יפטר מהחובות שהוא תובעם ממנו, יצא לחירות משום שהיה לו לפייסו בדבר אחר ולא בעבד. והחילוק בין כאן לבין לעיל, דלעיל מיירי באופן שהעכו"ם תפס את העבד בעל כרחו, ואילו כאן הוא נתן את העבד לפרהנג כדי להפטר על ידו, ולכן קנסו אותו. [וזה לפירש"י. והתוס' פירשו, דפרהנג לוקח בעל כרחו אלא שנותן דמים, וכיון שנותן דמים מסתבר שהיה מתפייס גם בדבר אחר].

[3] דהיינו שיקח מתבואה שנשארה אצלו ויעשר כנגד התבואה שאנסו אותו. וזאת משום שנהנה שעכשיו לא צריך לפרוע יותר את חובו.

[4] הטעם שקנסו בבהמה, משום שישראל מצווה על שביתת בהמתו, ואם נתיר לו למכור יבוא להשכיר ולהשאיל או לתת לגוי לנסות את בהמתו בשבת.

[5] כן הוא לפירש"י, אכן לתוס' השאלה "או דלמא לאו דוקא" הכוונה שאפי' יותר ממאה פעמים קונסים אותו, ומביא ראיה מבהמה שכתוב שקונסים אותו עד י' בדמיה, ולכאורה בודאי שהוא לאו דוקא, דהרי בעבד מצינו שקונסים יותר, ועל כרחך שנקט עשרה וה"ה יותר, א"כ ג"כ בעבד נקט מאה וה"ה ביותר.

[6] היינו "נטייבה" לפירש"י. אכן התוס' (בד"ה נטייבה) חולקים, דהרי לזבל את השדה הוא רק איסור דרבנן ולא היו קונסים אותה. ולכן הביאו בשם ר"ח ש"נטייבה" פירושו שחרש בה חרישה יתירה - שעשה איסור תורה. אכן גבי "נדיירה" מודים תוס' לפירש"י, והגם שהוא רק איסור דרבנן, מ"מ קנסו בו כי עשה מעשה גדול וחמור וחשוב טפי מאסיפת קוצים.

[7] כיון שלא עשה איסור דאורייתא אלא רק איסור דרבנן, ולכן לא קנסו בזה. וביארו התוס' (בד"ה שנתקווצה) בשם ר"ח שמיירי בקוצין התלושין בה, אבל המחוברים אסור לתולשן מה"ת - וקנסו בזה.

[8] דהיינו שכתבו כך בשטר, וכן כל הלשונות דלהלן מיירי שכתבו כן בשטר.

[9] דאנו מפרשים שנקרא בשם אנטוכי משום שנולד באנטוכיא, אבל הוא גר בארץ ישראל.

[10] דכיון שאין לו בית בארץ ישראל, א"כ הפירוש אנטוכי היינו שגר באנטוכיא, והוי מוכר עבדו לחו"ל שיצא לחירות, וכופין את האדון השני לכתוב לו גט שחרור.

[11] פי', המכנסת נכסי צאן ברזל לבעלה, ועתה נתגרשה, וטוען הוא שרוצה לתת דמים כפי מה שנישומו בכתובה ושישארו הנכסים אצלו, והיא אומרת שרוצה ליטול את כליה. למ"ד הדין עמה - שנוטלת כליה, בזה מסתבר שלא נחשבת כמוכרת את עבדיה לבעלה בן בבל - דהרי אם נתגרשה או נתאלמנה העבדים חוזרים אליה ולא נשארים אצלו או אצל יורשיו, ויתכן שאין לקנוס שיצטרכו לשחרר את העבדים.

[12] דהיינו שהפירות של העבדים משועבדים לבעל, דהרי משועבדים הם לו לעבודתו נחשבים כאילו הם שלו, וחשיב כאילו מכרה אותם לו ויוצאים לחירות.

[13] דהגם שהדין עמו, היינו דוקא כשמשלם לה מעות, אבל אם לא משלם לה את מעותיהם הרי הם נשארים ברשותה כי גופם משועבד לה, ולכן לא חשיב כאילו מכרה אותם לבעלה בנשואיה - ולא יצאו לחירות לצד זה.

[14] ומיד יוצאת ביובל, ומפסיד הלוקח.

[15] ומפסיד הלוקח מעותיו כיון שצריך הוא - האדון השני - להוציאו לחירות.