גיטין דף מה. א

מה דרשינן מקרא (דברם כג:טז) ד"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" וגו'?

מה הדרשא?
לת"ק גוי שברח אלינו להנצל מע"ז [1], אל תסגירנו - אלא עמך ישב אפי' הוא מז' עממים
לר' אחי מכר האדון עבד כנעני מא"י לחו"ל, לא תסגירנו לאדונו השני אלא יצא לחירות
לר' אחי בר"י עבד כנעני שברח מעם אדוניו שבחו"ל לא"י - אל תסגירנו לאדונו הראשון
לרבי קנה עבד וכתב לו בשטר "לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו" - חייב לשחררו

אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן [2], מה הם הטעמים ומה הנפ"מ ביניהם?

מה הם הטעמים? מה הנפקא מינה?
לצד א' שלא נדחוק הציבור להביאו לידי עניות אביו או קרובו עשירים ורוצים לפדותו - מותר
לצד ב' שלא ימסרו עכו"ם לשבות שבויים אסור אפי' לאביו או קרובו לפדותו

אין מבריחים את השבויים, מה הטעמים ומה הפנ"מ ביניהם?

מה הם הטעמים? מה הנפקא מינה?
לת"ק מפני תיקון העולם שלא ייסרו שבויים אחרים שיבואו גם בשבוי אחד - אסור
לרשב"ג מפני תקנת שבויים שלא ייסרו שאר שבויים שבידם כשיש רק שבוי אחד - מותר

גיטין דף מה: א

מה דינו של ספר תורה הנכתב או נמצא אצל גוים כדלהלן?

מין גוי
כתבו ישרף לר' אליעזר: ישרף
לרב נחמן ולתני רב המנונא: יגנז [3]
לרשב"ג: קורין בו [4] (ומיירי בגר שחזר לסורו)
נמצא יגנז אמרי לה: יגנז, ואמרי לה: קורין בו

גיטין דף מה: א

המוציא את אשתו משום שנדרה נדר, באיזה מקרים מחזיר ובאיזה לא?

אינו יכול להחזיר יכול להחזיר
לתנא קמא בכל נדר [5] ----
לר' יהודה נדר שידעו בו רבים - אין לו הפרה [6] נדר שלא ידעו בו רבים - יש הפרה
לר' מאיר כשצריך חכם להפר - דאינו עינוי נפש [7] כשאין צריך חכם - דיכול הוא להפר [8]
לר' אלעזר בין צריך חקירת חכם ובין לא [9] -----
-------------------------------------------------

[1] וזהו "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד" - היינו מי שעובד ע"ז, לא תסגירנו "אֶל אֲדֹנָיו" - היינו הע"ז שלו. אכן ר' אחי לא קיבל דרשא זו, דא"כ לא היה צריך לכתוב "מֵעִם אֲדֹנָיו" אלא "מעם אביו" או "מעם אלהיו".

[2] ודוקא על אחרים, אולם אם רוצה לפדות את עצמו בממונו שלו, מותר. וכן את אשתו ש"אשתו כגופו" ג"כ פודה אפי' מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה. וכן אם היה מופלג בחכמה ג"כ מותר כמעשה דר' יהושע בן חנניא, או בשעת החורבן שהכל היו שבויים - ג"כ מותר, לפי הטעם שלא יתאמצו עכו"ם לשבות עוד.

[3] ביארה הגמ' מחלוקתם, דר' אליעזר ס"ל ד"סתם מחשבת עכו"ם לע"ז" - ולכן דינו ככתבו מין שישרף. ורב נחמן ותני רב המננוא ס"ל שרק הוא פסול - משום דמי שאינו בקשירת תפילין ובחיוב קריאת התורה אינו בכתיבתם.

[4] והקשתה הגמ', הרי מצינו שרשב"ג מצריך אפי' עיבוד העור לשמן (והביאה הגמ' ברייתא על זה), וא"כ אפי' אם נאמר דלית ליה הדרשא כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה - תיפו"ל דלא נעשה לשמה. ותירצה דאה"נ דרשב"ג שאמר שמותר לקחת ספרים מעכו"ם שכתבן, מיירי בגר שחזר לסורו מחמת יראה.

[5] ושני טעמים יש בזה: א) כדי שלא יקלקלה שלא יאמר אילו הייתי יודע שיש התרה לנדרך לא הייתי מגרשך, ויש מקרים שכבר ניסת לאחר וכשיאמר כן - הוא מבטל את הגט ונמצא בניה מהשני ממזרים. לכן תיקנו שבכל ענין אינו מחזיר, ומזה שיודע שלא יכול להחזירה לא יוכל לטעון עוד שבטעות וכו' גירשה, דהרי אמרו לו כבר שלא יוכל להחזירה אם יגרשה. ב) החמירו וקנסו את האשה כדי שלא תהיה פרוצה בנדרים.

[6] ס"ל שטעם שאסרו לו להחזירה משום קנס כדי שלא תהיה פרוצה בנדרים, ודוקא בנדר חמור קנסוה.

[7] הבעל מיפר נדרים שבינו לבינה, דהיינו נדרי עינוי נפש, אבל שאר נדרים צריך "חקירת חכם" כדי שימצא לה פתח וחרטה. וכיון שלשיטתו לא איכפת לו שתתבזה אשתו בב"ד להפר אותו, יש לחשוש שאם נתיר לו להחזירה, יאמר אם הייתי יודע שיש תקנה לנדרך לא הייתי מגרשך, ויכול לקלקל אותה אם נישאת לאחר לבטל את גיטה.

[8] וכיון שלא הפר לה בעצמו - לא יוכל לקלקלה, דהכל יודעים שבעל מיפר נדרי אשתו.

[9] ס"ל שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ולכן בנדר שצריך חקירת חכם אינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע שיכול החכם להתיר לך את הנדר לא הייתי מגרשך, כיון שבכל ענין לא רוצה שתתבזה בב"ד (וביזוי שלה הוא גם ביזויו). ומ"מ אמרו שלא יחזיר גם בכה"ג שצריך חקירת חכם, משום שיכול לקלקל אותה בנדרים שלא צריך בהם חקירת חכם - דיאמר אילו הייתי יודע שאני יוכל להפר את נדרך לא הייתי מגרשך. והיינו שגזר על צריך חקירת חכם אטו נדר שאינו צריך חקירת חכם.

-------------------------------------------------