[1] פי', מתחרים ביניהם בניצחון הקוביא או בנצחון היונים, והמנצח מקבל את הממון שלו ושל חברו. ובאופנים אלו יש לדון אם יש לו אומנות אחרת או לא, כלומר האם טעם הפסול משום שהם גזלנים - ובכל מקרה הם פסולים, או טעם הפסול משום שאינם עוסקים בישובו של עולם, ואינם בקיאים בטורח וצער בני אדם ולכך אינן חסין על חבריהן מלהפסידן בממון בעדותן, ולכן אין נאמנים. אכן בשאר המנוים במשנה כגון המלוה ברבית וסוחר בפירות שביעית, שהם עושים עבירה גמורה, בזה בכל מקרה הם פסולים, דהם חומדים ממון ומוכנים לעבור עבירה בשביל חמדת הממון, לכן הם בכלל רשע דחמס - והתורה אמרה (שמות כג:א) "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס".

[2] לכו"ע כשאמר ר' יהודה במשנה בלשון "אימתי" הוא בא לפרש ולא בא לחלוק.

[3] ס"ל שאינו נחשב גזלן, דכיון שהם נתנו שניהם את הממון באסמכתא, שכל אחד סומך על עצמו שינצח בקוביא או ע"י היונה, מקנה כספו על הספק, וכל הטעם של האיסור שאינם עוסקים בישובו של עולם, ואינם בקיאים בטורח וצער בני אדם ולכך אינן חסין על חבריהן להפסידן בעדותן, וא"כ כשיש להם אומנות אחרת נאמנים.

[4] ס"ל בעלמא שאין אדם מחית נפשיה לספיקא, וכמו שמצאנו גבי דין נזירות, שאם שנים היו יושבים וראו אדם שלישי, ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה נזיר, וחברו אמר הריני נזיר שאין זה נזיר, הדין ששניהם אינם נזירים, כיון שאין אדם יודע בבירור אם תחול נזירותו, הוא לא משעבד נפשו - ואינו סומך את דעתו להיות נזיר. וכן לענין קוביא, אינו סומך בדעתו להקנות את כספו על הספק אם יפסיד.

[5] פירש רב אשי, שאין להוכיח ממשנתנו כמ"ד דאין ברירה, ושלכן אם קיבל עליו רק משתחשך לא מהני, דכאן אפשר להעמיד באופן שלא הודיעו לו אלא משתחשך, ולכן לא מהני גם למ"ד דיש ברירה, דמה ברירה שייכת כאן - הא לא היה יודע שיש עירוב שנוכל לומר שהיה דעתו עליו.

[6] דהיינו קטן הצריך לאמו, שאם ניעור בלילה הוא קורא אימא אימא עד שעונה לו.

[7] וקמ"ל דאפי' שאביו עירב עליו לצד אחר, והוא אינו זקוק כל כך לאימו, מ"מ נוח לו לצאת עם אמו מאשר עם אביו.

[8] ואף שהברייתא אמרה עד בן שש, מפרש רב אסי שכוונתה עד ועד בכלל. ור' ינאי ור"ל מעמידים את דברי הברייתא הזו דוקא כשאין אבוה במתא - שאז התינוק צריך לאמו גם אחרי שהוא בן ארבע וחמש, דאם אבוה במתא כבר מגיל ארבע וחמש אינו צריך לאמו - ואינו יוצא בעירוב בסתם אם לא עירבה עליו בפירוש. ומבואר ברש"י ותוס' (בד"ה הא), שרב יהושע ס"ל שבכל ענין אינו יוצא מעל גיל ארבע וחמש אפי' בליתיה לאבוה במתא.

[9] ומבואר בגמ' שאין הכוונה שעד שיאמרו כן, לא נחשב לדעתם, אלא אפי' ששתקו גם נחשב לדעתם - כל שלא מחו. ואם עירבו בעצמם לצד אחר, אין לך מיחוי גדול מזה ואינם יוצאים בעירובו.

[10] ואם עירבו לעצמם לצד אחר, יוצאים בעירוב עצמם ולא בעירובו.

[11] בכל סאה יש ששה קבין, נמצא שבד' סאין יש כ"ד קבין, ומ"ח חצאין, וחצי היינו ככר הניקח בפונדיון.

[12] כיצד, בכל סלע יש ארבע דינרים, ובכל דינר יש שש מעות, ובכל מעה יש ב' פונדיונים. 4 כפול 6 כפול 2 = מ"ח. ולפ"ז בפונדיון אחד אפשר לקנות חצי קב קמח.

[13] פי' בהו"א הבנו שבכל ככר יש ב' סעודות, אולם למסקנא מבארת הגמ' שדרך לתת לחנוני חלק מהככר, וא"כ מכל חצי קב קמח משתכר החוני שליש ונותן ב' שלישי חצי הקב בפונדיון, ובב' שלישי חצי קב יש מזון שתי סעודות, הרי שבכל חצי קב ג' סעודות, ובקב שלם ו' סעודות. וללשון השני אמר רב חסדא שהחנוני משתכר חצי, וא"כ בכל חצי קב הוא נותן רק רבע הקב, ובזה יש מזון ב' סעודות, וא"כ נמצא שבקב קמח יש שיעור של ח' סעודות. [ולישנא א' מיירי שבעה"ב נותן עצים, ול"ב מיירי שהחנוני נותן].

[14] פי', בכל קב יש כ"ד ביצים (דבקב יש ד' לוגים ובלוג ששה ביצים), ועתה שאנחנו סוברים שבכל קב יש ד' סעודות, א"כ כל סעודה היא רובע הקב שהם ששה ביצים.

[15] דכיון שנותן שליש לחנוני, א"כ נמצא שבכל קב יש לו רק ט"ז ביצים, ומזה עושה ב' ככרות שבכל אחת ב' סעודות, הרי שיש בכל סעודה ד' ביצים.

[16] דכיון שנותן חצי לחנוני, א"כ נמצא שנשאר בידו י"ב ביצים, ומהם עושה ב' ככרות שבכל אחת ב' סעודות, הרי שיש בכל סעודה ג' ביצים.

[17] דכיון שיש ט' סעודות בקב, אם נחלק עשרים וארבע ביצים לט' סעודות, יעלה שכל סעודה היא שני ביצים ושני שליש ביצה.