[1] כלומר, תוך השבעה אסור אפי' לרחוץ ולכבס, ותוך השלשים אסור רק לגהץ ולהסתפר.

[2] בגמ' מבואר בטעם הדבר משום שזכין לאדם אפי' שלא בפניו, דבעירובי חצירות אין לו שום הפסד רק זכות, משא"כ בעירובי תחומין שיש לו הפסד - דמה שנשכר ממקום העירוב מפסיד בצד השני. וכתבו התוס', דאפי' באופן שיש בו קצת חובה כגון שמערבין בפת שלו שלא מדעתו, כמו שאמרו שאחד מבני מבוי שרגיל להשתתף, נוטלין ממנו פת לעירוב אפי' בעל כרחו.

[3] כתבו התוס', דאפי' אם אנחנו יודעים שרוצה לילך למקום פלוני, ג"כ אין יכולין לעשות בשבילו עירוב בלי ידיעתו, כיון שסו"ס יש בזה קצת חוב שמפסיד לצד השני.

[4] דייקו התוס' (בד"ה כרבי), שר' יעקב בר אידי חולק בזה [וכן סובר גם ר' יוחנן], וס"ל שהלכה כר' יוסי רק כנגד יחיד שחולק עליו, ולכן הוצרך לומר, שר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי, וכן ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, וה"ה כנגד ר"ש.

[5] הנה נחלקו בגמ' בכוונתם, דר' אסי אמר שכוונתם לפסוק הלכה למעשה כך - כפי הכללים דלהלן. ואילו ר' חייא בר אבא אמר שרק "מטין" לעשות כן, כלומר אם בא יחיד לשאול - מורים לו כפי כללים אלו, אבל לא דורשים ברבים כפי ר' עקיבא נגד חברו וכו'. ור' יוסי בר' חנינא אמר, שרק "נראין" לעשות כן, כלומר שגם ליחיד לא פסוקים כך, אלא שאם פסקו לו ככללים אלו, לא מחזירים את המעשה.